בשתיים וחצי בלילה
עומדת מול המקרר
ומחפשת מה לאכול
ולאכול
ולאכול
מה שיוביל להשמנה אם אני אמשיך ככה
ואני מאלה שכשהן מאוהבות
הן מרזות
(לא בקטע האנורקטי, בקטע הסבבה)
כשזה מגיע לכזה מצב
אני מבינה שהגיע הזמן בשבילי להמשיך הלאה
כי זו מצוקה רגשית שאף אחד לא צריך לסבול אותה
אני בכל מקרה כך חושבת
ואני מרשה לעצמי לכלול את עצמי בקטגוריית בני האדם.
פשוט לעבור הלאה, כי משהו לא טוב קורה לי
ואני מאחלת לעצמי טוב
בהצלחה שיהיה לי
ושירגעו לי המאנצ'יז הליליים האלה בדחיפות
לא, אני לא מסטולה.
אני סאחית לגמרי
זה פשוט שמושא אהבתי חרבן עליי
עושה רושם שהוא מוכן להמשיך ככה עוד הרבה זמן
לחרבן עליי
ואני ממש לא אוהבת וממש לא בקטע.
זמן בשבילי לעבור הלאה
כי רק רע זה עושה לי.
אין כבר שום דבר טוב להאחז בו בסיפור הזה.
זה עצוב לי לאללה
ממש
אבל זו האמת
ואני לא הולכת להחביא אותה במקרר שלי עכשיו כל לילה.
