ששמוליק קראוס זכרו לברכה לא הסתכם בסבל שגרם לאחרים
אומרים שהוא בעיקר סבל נורא בתוך עצמו.
בכלל עושים לו מלא הנחות על הסבל שהוא גרם לאחרים.
אני מניחה שאם תלכו לכלא תפגשו המון אנשים עם סיפורי חיים מאוד קשים
של סבל, התעללות, עוני, לא חסרים סיפורים קשים.
אני לא אוהבת להשוות סבל של אחד לסבל של אחר ואני לא אוהבת באופן כללי כשמשווים כאלה דברים.
כל אחד וקיבולת הסיבולת שלו, כל אחד והנקודות הרגישות שלו
ברור לי שתמיד, אבל תמיד, יש מישהו בעולם שסובל יותר
ואני רואה בזה נחמת טיפשים.
אבל אני כן יכולה לומר שאני מאוד סובלת לאחרונה
בעיקר בשבועיים האחרונים
ממש נמצאת במצוקה נפשית ורגשית קשה
אני סובלת.
אני מאוד משתדלת כמה שיותר, עד כמה שאני יכולה, פשוט לקחת מרחק ולשתוק עם עצמי.
לא מעוניינת להמיט סבל על אחרים או להוסיף על הסבל שלי.
זו בחירה שיש לי את הזכות לעשות ואין בוקר בו אני לא מודה לאלוהים.
אז אולי הייתי מרגישה יותר טוב לו הייתי הולכת ומפרקת עכשיו מישהו במכות או חרבות לשון
ואולי אני באמת צריכה להתפלל ולקוות שאני לא מגדלת לי חלילה איזה גידול ממאיר
או בדרך למות משפעת החזירים.
יש בי המון כאב בימים אלה, המון פגיעה, המון עצב, אני סובלת.
אבל אני לא מרגישה צורך לגרור אף אחד אתי לשאול הזה.
ואפילו אם כן - יש לי את הבחירה שלא לעשות זאת.
אני חושבת לעצמי שאם מחר באמת אמות
ואני לא אומרת את זה מתוקף הפולניות שלי
אלא באמת עם יד על הלב
זה כלל לא משנה כמה מעשים טובים עשיתי בחיי
או איזה כשרונות מעולם לא התגלו אצלי בקרב ההמונים
בלוויה שלי אני מניחה שיהיו כשניים וחצי אנשים
וישכחו את קיומי כליל כעבור כשניים וחצי ימים.
אני חושבת שזה פחד המקונן ברבים מאתנו
אחת הסיבות שאנחנו נוטים לפאר את המתים
זה מחפה אצלנו על כאלה פחדים בהרבה מקרים.
עצבנה אותי טל גורדון ופה אני גם אומר את זה
בכלל, אני מאוד התאכזבתי ממנה בחיי
כי האמנתי שהיא לביאה אמיתית ויש בה אחוות נשים
גיליתי שממש לא.
אין לי ספק ושיסלח לי אלוהים
שאם שמוליק קראוס ז"ל היה מרים עליה יד
היא היתה נכנסת באם אמא שלו, מפעילה את כל הקשרים ולוקחת אותו לבין דין
בוודאי לא היתה אומרת עליו כאלה דברים יפים.
אבל עזבו, זה לכלוך
ומלוכלך לי מספיק.
שלא יאהבו אותנו
שלא יזכרו אותנו
שנהיה גרגר נשכח על פני האדמה
זה פחד אנושי בסיסי
זה מחיר שאנחנו משלמים
על גודל המוח שקיבלנו.
קראו את "קיצור תולדות האנושות" אנשים
ספר שחדר עמוק מאוד אל תוכי
מצאתי אותו מרתק.
ואני ככה חיה לי מיום ליום
יודעת שבאמת אם מחר אמות מאיזה גידול סרטני שאני מטפחת לעצמי בשם מכאובי הנפש שלי
בשם היסורים
או אם השפעת הארורה הזו היא זו מהסוג האלים של החזירים
יהיו בלוויה שלי אולי שניים וחצי אנשים
וכלל לא חשוב כמה מעשים טובים עשיתי בחיי או כמה כשרונות חבויים מההמון יש ברשותי
אני אשכח ואהיה כגרגר על פני האדמה כעבור כמכסימום שלושה ימים.
אז אני נזכרת שהצורך להיות נאהב הוא אנושי בסיסי
אבל ברכה היא היכולת לאהוב
אז אני אומרת בכל זאת תודה לאלוהים
גם אם קצוב זמני
ואלו ימיי האחרונים
תודה לאלוהים.
תמשיכו להיות בריאים אנשים
וזכו לשמחה בלב ואריכות ימים.