לפני 11 שנים. 3 באפריל 2013 בשעה 15:41
רק אולי
אני באמת חרא וזבל של בן אדם.
לא ראויה לשום סליחה או מחילה
גם לא לחמלה או אהבת אדם
כלל לא משנה כמה אני רוצה, צריכה או צמאה לה.
ואני צמאה, כל כך צמאה.
אוף
מכל הדברים שאיבדתי
איבדתי כי לא היו הדברים בידי
ואיבדתי כי נתתי להם יד בבחירתם
במין סוג עגום כזה של רציונליזציה הרסנית שאני עושה
דווקא הכאב לא עוזב
והצער עוד נותר.
אני אכולת יסורי מצפון ורגשות אשם.
אני גם יודעת שהייתי המון בסדר ולא העריכו אותי כראוי בו בזמן.
