כבר ים זמן שלא הייתי פה.
חודשים.
וזה לא שאני לא חרמן. אין אצלי מצב כזה.
גם העובדה שאני פחות עסוק מקצועית לאחרונה, רק משאירה יותר זמן למחשבות מחרמנות.
סוגיית השליטה פחות מושכת אותי לאחרונה.
משהו בהקשר הזה נרגע.
אגב שיחה עם ידידה קרובה וקריאה של טקסט מסוים באיזה ספר של העצמה, עזרו לי להבין את ההרמוניה היחסית אליה הגעתי מול עולם השליטה.
אני מוגדר פה כמתחלף. זו לא תמיד הייתה ההגדרה שלי . כחלק מהצמיחה האישית שלי נדד לו גם סיווגי פה.
מי שמכיר אותי בחיים עצמם יודע כמה כיום אני אוהב להוביל ולהנהיג. חולה על הרגע הזה שבו אני נדרש להחליט. כשאני מצליח להוביל תהליך לסיום מוצלח, אין מבחינתי הרגשת גמירה עוצמתית כזו.
אני מת על כוח, אוהב להרגיש את הכוח, ועושה המון כדי שהכוח יהיה בידיי.
אבל חוסר הבטחון שלי בתחילת דרכי המקצועית, חילחל גם לעולם השליטה שבכלוב. משהו בחיי הרגיש לי מאוד לא שלם.
שיכנעתי את עצמי שמרוב שבחיים אני מוביל ושולט, במיטה זה המקום לשחרר, להיות חופשי מכל אחריות, מהצורך להחליט. ומסרתי שליטה.
הושפלתי, נחדרתי, דרכו וירקו עליי. נקשרתי. שכבתי ערום על רצפה קרה. לבשתי את הבגדים שלה. אופרתי. נדרשתי להתאפק, להימנע מגמירה, לנבוח כמו כלבה, הובילו אותי סביב החדר עם רצועה.
התמסרתי. באופן מלא. מכל הלב.
היום אני באמת מבין, שבכל אותם מקומות נשלטים, למדתי בעיקר דבר אחד - להקשיב.
קיבלתי ים סטירות ועונשים שבאו אחרי שהוטחה בי המילה ׳דיוק׳.
״מה אמרתי לך לעשות???״
״קראת מה נדרשת לבצע???״
״תתרכז!!!!״
וכך באותו מסע בו צעדתי, בשנים של ניסיונות לא הכי מוצלחים לאלף אותי - למדתי להקשיב באמת.
וההקשבה הזו הפכה אותי למנהל טוב הרבה יותר.
וכך, כשקיבלתי את הכלי הכי חשוב לשולט - אותה יכולת להקשיב במדויק לצרכים של הנשלטת שלך - הגעתי להרמוניה שכזו עם עולם השליטה, שמלווה בשקט ושלווה, ומעל הכל אצלי לרגיעה.
שנה טובה 😈
