קופסת מחשבות

״בוא נצא הערב״, אמרת לי בצהריים.

״שום יוצאים״, כתבתי לך, ״אני נכנס אלייך ועמוק״.

הייתי חם אתמול. ממש.

עוד בצהריים, לפני הפגישות והסידורים ואיסוף הילדים והחוגים, הסתפרתי, התחמשתי, כדי להיות מוכן אלייך בלילה.

ואת חזרת מאוחר. ממש. הרבה מעבר למתי שהבנתי שתגיעי. היית עסוקה בנייד. הכנת לך דרינק, וברחת לך לכל מיני פינות של הבית. אני מכיר את החיוך הזה שלך.

לא חשבתי שזה יעצבן אותי ככה. בקושי החלפת איתי מילה ומכבי שוב התפרקה בלי טיפת אופי.

כעסתי עלייך.

עליתי לחדר, נכנסתי למיטה וסובבתי לך גב. לא יכולת לראות שעם כל העצבים, עדיין עמד לי חזק.

לך לא הייתה שום כוונה לוותר. יצאת מהמקלחת החמה, הפכת אותי על הגב, ותוך שניות רכבת עליו בכל זוית אפשרית.

אף פעם לא השפרצת ככה כל כך הרבה פעמים.

ועדיין כעסתי עלייך. לא זוכר פעם עד אתמול שהזדיינו ולא ירדתי לך. עד אתמול.

שכבתי שם, קשה וזקוף לרשות התשוקה הזו שלך, במחשבה ברורה שמעולם לא הייתי בטוח יותר, שיש לך מישהו אחר.

והתמונה?

היא לרעב שנשאר לי לכוס חם ורטוב, כי נראה לי ש״העונש שלי״ אלייך, די התהפך עליי, ואני הוא זה שנשאר שם אתמול חסר.