ללא מילים מיותרות

יש לו חברה. למי אכפת? למי אכפת?? למי אכפת?????
אחרי שנתיים וחצי שהוא יושב לו ולא עושה כלום, ולא מתחיל כמעט עם אף אחת (חוץ מאולי איזו מישהי אחת או אולי שתיים), יש לו חברה.
אז הוא הראה לי תמונה שלה, והיא אפילו נראית לא רע. אולי גם יותר טוב ממני.
ואז הוא הסתכל ושאל "באמת כל כך רע לך?", כשראה שתי דמעות זולגות מצד העין.
משיכת כתפיים. מזיזה את הפנים לחלון. אידיוט.
שקט. אני יודעת שהוא לא יודע מה לומר. אני מכירה אותו מספיק טוב בשביל לדעת שהוא זז מצד לצד בפנים, חושב מה להגיד. כאילו שאני צריכה את הרחמים שלו בכלל.
"אולי תספרי לי מה קרה?" הוא שאל אחרי כמה דקות של שקט, כשראה שאני ממשיכה להביט החוצה מהחלון. אז ספרתי לו. שכבר שבוע אין מצב רוח. שכבר שבוע אני תמיד עייפה לא משנה כמה שעות ישנתי. שכבר שבוע אני בקושי אוכלת. שהבוקר אפילו אבא ואמא שמו לב שמשהו לא בסדר, וכשאמא חבקה אז התחיל לרדת לי דם מהאף.
"תלכי לרופא" הפטיר כשסיימתי למלמל את דבריי.
"כן.... אולי בתחילת השבוע הבא, אם המצב לא ישתפר" השבתי, ונזכרתי בכל הדייטים הנוראיים שיצאתי אליהם, בזמן שהוא ישב לו בבית ועשה ביד. ויש לו חברה.
"עד מתי את נשארת?" שאל אחרי כמה זמן.
"כנראה רק עד מחר" עניתי בחוסר עניין.
"טוב... הייתי מזמין אותך... אבל את יודעת.. אולי זה לא מתאים עכשיו, שיש לי דייט איתה" הוא אמר בחצי חיוך, חצי התבדחות.
"לא לא, מה פתאום... אתה יוצא עם מישהי, מה תזמין אותי..." עניתי מייד.
"בדיוק" הוא ענה "את יורדת בתחנה הבאה?" שאל והתחיל לאסוף את הדברים שלו.
"לא, בחדשה".
"אה, בסדר. אני יורד פה" הוא אמר, מרים את התיק שלו מהרצפה.
"אני יודעת" עניתי, ובאמת ידעתי.
"תרגישי טוב" הוא אמר ונתן לי מעין חצי חיבוק צולע ונשיקה מהירה על הלחי "להתראות".
"להתראות" עניתי אני והעפתי בו מבט אחרון כשירד מהאוטובוס.
"להתראות" הוא אמר שוב וירד.
יש לו חברה.