ללא מילים מיותרות

אני נכנסת למשרד. היא יושבת שם, אוכלת ומדברת בטלפון. כרגיל.
אני מחכה בנימוס עד שהיא מסיימת את השיחה. כשהיא מסיימת, סופסוף,
היא מביטה אליי בשאלה "כן?".
"יש לך כבר סידור שעות בשבילי?" אני שואלת בנימוס. מאוד מאוד בנימוס.
היא בודקת בדפים שלה "אהה.. כן.. אני אתקשר אלייך בקשר לזה עוד כמה דקות".
אני קמה והולכת.

אבל אז אני משנה את דעתי. אני מסתובבת אליה בחזרה "יש לך סידור שעות בשבילי?"
אני שואלת שוב, בטון שהסבלנות בו מתחילה לאזול.
היא מביטה בי שוב, מרימה גבה "אני לא יודעת עדיין, אני אחזור אלייך בקשר לזה".
"והפעם תתני לי יותר משתי משמרות? ותזכרי באמת להגיד לי שיש לי משמרת?" אני שואלת,
המבט שלי קודח בה.
"נראה, נראה, אני אחזור אלייך עוד כמה דקות" היא עונה, כבר בודקת דברים אחרים.
הסבלנות שלי פוקעת. אני נועלת את הדלת, ומורידה את הוילונות. היא בוהה בי כלא מאמינה,
בשעה שאני פושטת את הבגדים העליונים שלי, ונשארת לבושה במכנסי עור שחורים ומחוך.
"מה את עושה...?" היא שואלת, בטון קצת פחות בטוח, בשעה שאני מוציאה שוט מהתיק שלי.
"יש לך סידור שעות בשבילי?" אני שואלת שוב. טון הדיבור שלי מהיר, מצליף.
היא רועדת קצת "אממ.. לא, אני... אני אחזור אלייך עוד כמה דקות..".
אני מצליפה ברצפה, נשמע קול נפץ חזק, והיא קופצת ממקומה בבהלה.
"יש לך... סידור... שעות... בשבילי...?" אני שואלת אותה שוב "ואני מקווה מאוד, בשבילך,
שאני לא אצטרך לשאול את השאלה הזו שוב.".
היא נרעדת "אני אבדוק ואומר לך..." היא עונה בחולשה.
"על ארבע" אני מצווה עליה בקול נחוש וזועם.
"מה..?" היא ממלמלת, לא מאמינה.
"אמרתי לך... לרדת על ארבע. עכשיו." אני מצווה עליה שוב בחוסר סבלנות.
במבט מבולבל ומבוהל, היא מתכופפת ועומדת על ארבע מולי, לא מבינה למה היא בכלל מצייתת.
אני נעמדת מאחוריה, ומצליפה הצלפה אחת בישבן עצום המימדים שלה. היא פולטת צעקה.
"יש לך סידור שעות בשבילי?!" אני נובחת עליה.
היא ממלמלת משהו בלתי מובן. עוד הצלפה. עוד צעקה שלה.
"לא שמעתי!" אני נובחת אליה שוב "יש לך. סידור. שעות. בשבילי?!". עוד הצלפה.
"אני אוציא לך סידור מייד, גברתי!" היא פולטת גניחה.
עוד הצלפה "יותר חזק, כלבלבה! יש לך סידור שעות בשבילי?!".
"כן גברתי!" היא צועקת ואני מצליפה בה שוב "אני אביא לך סידור מייד, גברתי!!" הצלפה נוספת.
היא צועקת וגונחת עם כל הצלפה נוספת שלי, מבטיחה שתוציא עבורי מייד סידור שעות, מייד מייד,
אם רק אתן לה. אני מצליפה הצלפה אחרונה, והיא מתפרצת בדמעות.
"קומי. ותפסיקי עם היללות המעצבנות האלה." אני מצווה עליה.
היא קמה מייד, משתתקת. אני בוחנת את שבילי הדמעות על הלחיים האדומות שלה. המבט שלה
מורכן, היא לא מעיזה להסתכל עליי בשעה שאני בוחנת אותה.
"שבי, ותוציאי את הסידור שלי. מייד." אני מצווה עליה בקול שקט, אך חסר סבלנות.
היא מייד עושה כדבריי, אך ברור שהמגע עם הכיסא מכאיב לישבנה הרגיש. תוך דקה, הסידור שלי
נכתב ביומן שלי בצורה מסודרת. אני נותנת לה ליטוף אחד על ראשה "כלבלבה טובה" אני אומרת לה,
והיא כמעט מחייכת.
אני לובשת שוב את בגדיי, פותחת את הדלת ומסתובבת אליה שוב לפני שאני יוצאת "ותעשי דיאטה כבר,
את נראית נורא" אני אומרת בטון נמוך.
היא מהנהנת ואני יוצאת.

אני סוגרת מאחורי את הדלת, מתוסכלת. אולי יום אחד, אולי יום אחד.... רק שתתן לי כבר את סידור השעות שלי!!