ללא מילים מיותרות

למה הכל חייב להיות כל כך מתוסבך תמיד?
למה אני לא יכולה פשוט לשחרר ולתת לעצמי להתאהב?
למה במקום להצליח להתמקד בדברים הטובים, אני תמיד מתחילה לחשוב על כל הדברים השליליים?
האם נידונתי להיות נערה סינדרלה,
שהנסיך שלה מעולם לא מצא את נעל הזכוכית שהשאירה על מדרגות ארמונו?
כל כך מחכה, כל כך משתוקקת, כל כך מלאה באהבה לתת, עד להתפקע.
והאהבה מנסה למצוא את כל המעצורים הקיימים, גם אם הם הכי מטופשים בעולם, רק כדי שתוכל להישאר בתוכי לנצח, ולא להעניק עצמה לאדם אחר.
לפעמים אתה מעורר בי את הרגשות הכי רכים, הכי מפליאים ומופלאים בעולם, לפעמים אני כל כך רוצה אותך.
ולפעמים פתאום אני מתכנסת בתוך עצמי, מסתגרת, נהיית קרירה ואדישה, ומפחדת.
מפחדת שזו אני האמיתית, ולא האישה הרכה, החתולה מלאת התשוקה, הכלבה הצייתנית שלך.
לפעמים אני מפחדת לשלוט בך, כי אולי אני מפחדת שככה אתה הוא זה ששולט בי.
אולי אני מפחדת להתמסר אלייך, למרות שבו זמנית אני משתוקקת לזה כל כך.
אני צריכה זמן.
אני צריכה שתלמד אותי.
אני צריכה שתראה לי את הדרך להיות באמת, באמת שלך.