ללא מילים מיותרות

לבד. מחכה.
החום בחוץ מאיים לבלוע אותה בלי מלח... והמאוורר קטנטן ומסכן כל כך...
והחתול שלה.. החתול שלה עובד, עסוק מדיי מכדי לשחק עם החתולה הקטנה שלו, שמחכה לו בבית.
החתולה שלו, שאמורה לכתוב עבודה לאוניברסטיה... (סליחה... התכוונתי לאוניברסיטה... טעות פרויידיאנית..?)
אבל במקום לעשות את מה שהיא צריכה לעשות,היא קופצת מאתר לאתר באינטרנט,
מנסה להתעלם מההורמונים הסוערים שלה, שטוענים שמה החתול בכלל עושה בעבודה עכשיו?? החתולה שלו הגיעה, והוא בעבודה?!?!
והחתולה מנסה להסביר להורמונים, שהם צריכים להבין, וזה בסדר, וגם החתול צריך לעבוד. ובכלל, גם היא הרי צריכה ללמוד.
וההורמונים, עקשניים ומסרבים להתפשר. הם רוצים את החתול, והם רוצים אותו עכשיו.
הפלאפון של החתולה מהבהב. הודעה מהחתול "אני כנראה אחזור מאוחר".
ההורמונים מתחילים לשאוג "מה זאת אומרת מאוחר?!? יש לו התחייבות אלינו! הוא צריך לטפל בנו!! עכשיו עכשיו עכשיו!! מהר מהר מהר!!!", והחתולה מכסה אוזניים ומתחבאת מתחת לשולחן, אולי ההורמונים לא ימצאו אותה שם.
אבל ההורמונים האלה יותר ערמומיים משחשבה. הם מוציאים קליפות תפוזים מצופות שוקולד מהמקרר (והאמת שהיא דווקא לא אוהבת
קליפות תפוזים מצופות שוקולד בכלל, אבל אלה טעימות) ומפתים אותה לצאת.
נוגסת בעוד קליפוזולד, החתולה יושבת לה ומחכה, בזמן שההורמונים קופצים וצועקים, והולכים ומתרבים, ומתרבים, עד שהם ממלאים את כל הבית.
התקרה רועדת, הקירות משקשקים, וההורמונים? ההורמונים לא מוותרים.
אז היא נאנחת וממשיכה בשלה.
לבד. מחכה.