ללא מילים מיותרות

אני יושבת אצל התופרת. מחכה ב"סבלנות" בזמן שהיא מנמיכה את הגזרה של המכנס שלי ועושה לו מכפלת.
אני מביטה בשעון, הזמן הולך ואוזל, ויש לי עוד משמרת לילה היום.
מלהספיק לישון איזו שעה שעתיים אני כבר יכולה לשכוח... אני נאנחת לי בשקט.
התופרת מסדרת את הדברים האלה שמחזיקים את החגורה במקום, איך שלא קוראים להם (סליחה אמא, אני באמת לא זוכרת),
ושואלת "תגידי את בטוחה שיהיה לך פה מספיק מקום לחגורה? בדרך כלל אתן מקבלות חגורה עבה כדי
להחזיק את כל הדברים שאתן שמות עליה, אקדח, אזיקים..".
אני מחייכת אליה וחורקת שיניים בסתר לבי "לא, החגורה שלי צרה. אני בלי נשק, וגם בלי אזיקים".
כן, כן! אני בלי אזיקים!
למה תמיד חייבים להזכיר לי את האמת העגומה הזאת?
לא זכיתי לקבל אזיקים!
בכלל, מה אכפת לי? זה לא שאי אפשר לקנות אם ממש רוצים, נכון?
וחוץ מזה, מה אני צריכה אזיקים בכלל מה? יש לי חבל! אזיקים זה סתם מותרות...