ללא מילים מיותרות

הוא מגיע בלי כרטיס.
במקום זה, יש לו "תלוש".
הוא מושיט לי את התלוש במבט גאה שאומר "אני, יש לי תלוש מעבר מהיר,
אני לא צריך לעמוד כמו כולם בתור עם הכרטיס ולחכות שיחתמו לי".
אני לוקחת את ה"תלוש", קורעת את הפינה ומחזירה אותו למר "אני יותר טוב מכולם" שעומד להמשיך הלאה בלי להמתין.
"אתה צריך לשמור את זה" אני אומרת ומושיטה לו את ה"תלוש".
הוא לוקח את ה"תלוש ומסתכל עליו ואז שוב עליי, על ה"תלוש" ושוב עליי.
"אבל בשביל מה אני צריך את זה...?"
אני מגלגלת עיניים בייאוש, כי זו הפעם ה20 בליון בערך שאני שומעת את השאלה המטופשת הזאת
"אתה צריך את זה, תאמין לי... פשוט תשמור את זה עד החזרה".
"אבל בשביל מה?"
אני חורקת שיניים "זה במקום החותמת, ואולי יבדקו את זה בעלייה, אם לא יהיה לך את זה,
יחזירו אותך לפה. עדיף שתשמור את זה".
הוא מניד את הראש מצד לצד במבט שאומר "יאללה, סתם סתומה, מה היא מבינה בכלל?
אני הרי יודע יותר טוב ממנה" מקמט את ה"תלוש" לכדור וזורק אותו לפח בהפגנתיות.
הוא עומד להתחיל ללכת ולהמשיך הלאה, אבל משהו עוצר אותו.
מישהו תופס אותו בחולצה. הוא מסתובב אחורה, ומביט ישר לתוך העיניים של בחורה עצבנית במדים.
הוא מביט אליי בכעס ומנסה שוב ללכת, אבל הוא כנראה לא מבין עם מי יש לו עסק.
"תוציא את זה מהפח" אני מצווה בקול שקט אך זועם.
"אני לא צריך את זה" הוא אומר בזלזול.
"תוציא. את. זה. מהפח. עכשיו." אני אומרת שוב, ונועצת בו מבט רותח.
"מה תעשי אם אני לא אוציא אותו?" הוא אומר בהתגרות.
וזה הקש ששובר את גב הגמל.
לפני שהוא מספיק בכלל להתנגד או להבין מה קורה, הוא מוצא את עצמו נעול בתוך
השירותים של הנכים, אשר מיועדים גם לגברים וגם לנשים, ומרווחים מספיק בשביל שיותר מאדם אחד יוכל להכנס אליהם.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הוא מספיק לקרוא בכעס לפני שאני סותמת לו את הפה עם סלוטייפ.
"מלמדת אותך להפסיק להיות כזה ***** ***** ***** *****" אני עונה לו תוך כדי שאני מוציאה את
הניילון שהמנקות משתמשות בו לתלות גלילי נייר טואלט ומשתמשת בו לקשור את הידיים של
ה"לקוח" החצוף שלי מאחורי הגב שלו "וכנראה שאתה יודע שזה מגיע לך, כי אתה לא באמת
מנסה להתנגד" אני לוחשת לו אל האוזן והוא רועד.
הוא מנסה לומר משהו מבעד לסלוטייפ בזמן שאני מכופפת אותו כך שפלג גופו העליון נמרח
על השיש ליד הכיור, אבל הדבר היחיד שהוא מצליח לעשות זה לפלוט כמה אנחות עלובות.

עשר דקות מאוחר יותר, "לקוח" מעורער אחד, מחפש בהתלהבות רבה בתוך פח האשפה אחר ה"תלוש" שלו
"אני חייב למצוא את זה, אני חייב למצוא את זה" הוא ממלמל לעצמו בבהלה,
כאשר שאר ה"לקוחות" עוברים אותו ובוהים בו בתדהמה.
"הכל בסדר עם האיש הזה...?" אישה אחת שואלת אותי בטון מבוהל.
"אל תדאגי, גברתי, הכל בסדר גמור, הוא פשוט זרק בטעות את ה"תלוש" שלו לפח הזבל" אני עונה בחיוך.