ללא מילים מיותרות

מבט מהיר. רעד קל בידיים. הנשימה נעצרת לשנייה, בדיוק שנייה אחת.
אסור לעצור, אסור לעצור, אסור לעצור.
עיניים ממצמצות, מוודאות. הלב דופק חזק בפנים, כאילו גם הוא רוצה לברוח, לפרוץ החוצה מתוך החזה ולהתחבא.
מביטים אחד בשנייה. לשנייה אחת בלבד. אבל גם השנייה הזו הייתה יותר מדיי. ההכרה מנצנצת אליו מהעיניים שלו. אני רועדת שוב.
הלאה, הלאה, הלאה.
אני ממשיכה ללכת, כאילו כלום לא קרה. אבל בפנים – צמרמורת, רעד, זעזוע.
והוא? הוא ידע. הוא יודע. הוא הלך.
הלך, הלך, הלך.
רק שלא יחזור.
חוזרת לכיתה. מתיישבת במקום שלי, מחברת את המחשב לחשמל. מה כבר קרה?
רועדת, רועדת, רועדת.
אני לא אוהבת להיתקל ברוחות מהעבר.
ויש יותר מדי, הרבה יותר מדיי רוחות.