בשעה שהאלים מתו, נהייתי אדם

אני בצומת ועליי לבחור לי מגן: נבואה או יופי, אהבה או עבדות.
מה הם האמצעים בהם מגינים בני אדם על עצמם?! יש את התוקפניים השולחים חיצים מורעלים, ויש את הפגיעים לכאורה הסופגים כול; יש את הציניקאים המכים בהומור, המתנשאים אותם סובבת חומה עבה, והידידותיים שחיוכם הוא להם כשלדה. נשקי שלי היה הגאווה. לפני כחמש שנים אבד לי נשק זה ובא אחר במקומו, כיום גם הנשק האחר מתמוטט ועליי לבחור. שוב.
אספר לכן סיפור, סיפור התפרקותי מנשק הגאווה אותו נשאתי. אולי לפרקים תחשבו שהסיפור דימיוני, אנא סילחו לי אם כן, אין זאת אלא שהרצון שוב לבקע את גולגלתי כדי להחיות תמונה ישנה, אמיתית או מדומיינת, הרצון להכות בעצמי עד תתנדף גאוותי או תטבע, הרצון הזה מוביל את ידיי אל המקלדת כמו שהובלו ידיו האוחזות במאכלת של הכהן הראשי אל צווארו של טלה השחיטה.
עד לפני חמש שנים חייתי במנהטן עם בת זוג, סאנג'ו (Sanju) שמה, סופרת סיפורים קצרים ואחת הדומיות המפורסמות בניו יורק. שנינו כבני 30+. ערב אחד, כשנה לאחר שהכרנו, הוזמנו לאלונה ודאג, זוג מכרים של סאנג'ו החיים בצפון מדינת ניו יורק, כ-4 שעות נסיעה מהעיר. אלונה ודאג שניהם אמנים פלסטיים מצליחים, כבני 50, נחמדים ומאירי פנים. ביתם היה אמנם כבית פרברים אמריקאי טיפוסי, עשוי עץ, רחבה גדולה, עצים לרוב, אך מלא היה גם בפסלים שהם פיסלו, לרוב בברונזה, לרוב פסלים גדולים עם קווים רכים, מזכירים קצת ניסיון לפסל ציורים של Bottero. בנוסף לסאנגו ולי, עוד שני זוגות הוזמנו: קייט וריצ'רד, היא מרצה לפסיכולוגיה והוא מלחין ג'ז; וג'ייסון, גבר מזוקן כבן 50 ובת זוגתו שכינויה It בערך בת 25, צנומה צנומה, שקטה, ומבטה אטום.
הנה חוזרת אלי האורקל ולועגת באזני:
"האדם אינו משנה כלום, מדוע זה ישנה את עצמו דווקא".
אני מתקומם: "שיניתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים",
האורקל יוצאת לעברי בגלימה לבנה ומתריסה:
"האדם אינו משנה כלום, מדוע זה יצליח לשנות את עצמו דווקא".
רגליי רועדות.

כבר מהרגע הראשון היתה לי תחושה מעיקה כלפי It, אופן הילוכה המפוחד, שתיקתה, מבטה המושפל תמיד. מאז ומתמיד נרתעתי מזוגות של גברים שולטים ונשים נשלטות, הבדסמ היווה עבורי גם התרסה על הסדר הסוציאלי הקיים ולכן קשה היה לי להתבונן באשה נשלטת. לאמיתו של דבר עדיין יצריי מתקוממים כאשר אני רואה כושי קשור ומוצלף, או יהודי נשלט על ידי שוטרת נאצית, או ערבי מושפל על הגלביה שלו. האין הבדסמ בא להפוך, להתריס על סדר השליטה המקובל?!
לאחר ארוחת הערב הנעימה, בה לא היה סימן למשחקי שליטה כלל התחלנו לשחק קצת, עדיין בתוך הבית, עם מעט הומור, בלי לחץ, פה ושם גירויים מיניים מינוריים ותחושת שכרות קלה: זו מצווה וזה מקיים, זה מכה קלות וזו מתענגת. ואז יצאנו החוצה ליד הבאר, הסתדרנו בשני מעגלים, בחיצוני הדומים (חלקם הגדול אגב סוויצ'ים) ובמעגל הפנימי הנשלטים ואני בינהם. הדומים והדומיות לקחו את הסינגל טייל שלהם והצליפו בנו כל אחד בתורו מכה אחת, לאחר ארבע ההצלפות מסביב למעגל, הסתובב המעגל הפנימי צעד אחד ימינה וכך עמדנו וגבינו אל מול השולט/ת הבא/ה. התחרות היתה ביננו הסאבים מי יישאר אחרון. ריצ'רד ואלונה נשברו ראשונים אחרי כ-15 הצלפות, הם לא ממש נכנסו למשחק, צחקו, גערו בדומים, ייללו משועשעים מכאב. It ואני נכנסנו עמוק יותר, עד שלא היה זה משחק יותר. בלי מילים פסענו עוד צעד ימינה ועוד אחד לקבל את ההצלפה הבאה. היה לי חשוב לנצח את It, הייתי חייב לנצחה בשביל גאוותי, כנגד גוש הבשר חסר ההבעה המכונה It, כנגד ג'ייסון המעלה בי גועל, כנגד סאנג'ו אהובתי, ובשבילה. מתי מפסיק הבדסמ להיות מיני, מתי מפסיק הוא להיות משחק ומתחיל להיות צורך נפשי, צורך נפשי כואב, שנוא.

שלושה המה מדרכיה של השתלטות, ומול ארבעה יישברו גיבורים: דרך החינוך, ודרך ההשפלה, דרך הכאב, ודרך האיום.

בכל זמן ההצלפות, שיננתי לעצמי משפטים אותם אני נושא מקדמת דנא והם חלק מכונן בגאוותי: מרים משוררת על ים סוף, דוד ותהילותיו, אדריאנוס קיסר ביום מותו, פיקו על כבוד האדם, פלובר, רילקה. אך אט אט צומצמה גם יכולתי זאת להיזכר, רק גופי זז קדימה ואחורה כלולב, וביני לביני רק 'שמע' ועוד 'שמע', ועוד 'שמע'. It לא הוציאה מילה, פניה לא זזו, גופה ספג את ההצלפות כמו אותם חצאי עגלים התלויים באיטליז קפואים ופעיית כאבם האחרון קבורה היטב היטב במקום מרוחק.
מתקרבת אלי בגלימתה הלבנה האורקל: "האדם אינו משנה כלום, האם ישנה את עצמו דווקא"
בשתי כנפיים תעופף קלות ובשתיים תכסה רגליה.
אני רק עונה: "עלי לבחור: נבואה, או יופי, אהבה או עבדות".

בסוף נשברתי, It היתה חזקה ממני, לא זזה גם למול ההזלפות האכזריות יותר. בלי הבעות פנים, בלי סימן לכאב. נשברתי. אחרי ההצלפה האחרונה של סאנג’ו בי, זו שאחריה התמוטטתי, סאנג’ו עוד באה אלי, הורתה לי לעמוד, ושרטה את גבי בציפורניה, בכח, שוב ושוב. מוחה את דמעותיי ושורטת בבשרי בכח, בחום, (באהבה?). לאחר מכן מספר טיפולים רפואיים קלים, צחוקים, העמדות הפנים. הם ישבו שם, עישנו, עשו קצת קוק, המשיכו בריטואלים המיסטיים שלהם. אני ישבתי בצד, שקוע, פגוע. בלי הומור. מאשים. מדוע הרגשתי שהמקום שמגן עלי אבד אז איני יודע, אך ידעתי שגאוותי הריקות, על תאריי וכישוריי, יופיי וחוכמתי אינן שוות דבר, התבגרתי ונזקקתי למגן חדש, אחר. מה הוא יהיה לא ידעתי עדיין.

שלשה המה מכים באדם, וארבעה מפילים אותו ארצה: גוף ממוטט, ותבונה מובסת, נשמה ביגונה, ותפילה ללא מענה.

"אני שמחה שלא ניצחת" אמרה לי סאנג’ו למחרת בדרכנו חזרה. אני חושב שהיא התכוונה לכך שאפילו הגאווה הריקה הזו (של המנצח) נחסכה ממני כמו גם כל התרברבות בהקשר. היא סיפרה לי יותר על It, על המקום שבו אפילו הבדסמ נופל ונכשל, It וג'ייסון בני זוג מאז ש-It בת 14. היא עזבה את ביתה והוא אספה. הוא נתן לה את כינויה המזוויע ובעצם 'שולט' בה לחלוטין (עד כמה שהמונח מתאים). דמי בער בי, "לאן לקחת אותי?!", "איך בכלל יכולת להצליף בה כשאת יודעת את הסיפור?" כעסתי. "יש מקום שגם אני לא מקבלת" ענתה לי סאנג’ו, "ואף על פי שידעתי שככה זה יהיה, היה לי חשוב שתבוא, אתה עוד תראה, אתה עוד תבין", סאנג’ו השתמשה תמיד בנבואה ככלי נשק וכהגנה. תמיד היא שמה עצמה מעל הזולת תוך שהיא לכאורה יודעת את עתידו/עתידה. עצרנו בצד לקפה. נשארתי ברכב ופתאום חזרו אליי ההצלפות, אבל לא אלו שהוצלפו בי דווקא אלא אלו שהופנו אל It, פתאום הייתי שם כדי לספוג במקומה, פתאום חוויתי אני את כאבה של מי שהיתה באותו ערב רק בשר בעיני, כאבה הגופני וכאבה הנפשי מהעבר, השקוע. חוויתי את האדישות שבה, ואת המקום בו היא נמצאת כבר שנים, מקום בו אין יותר שליטה ועבדות או אהבה, מקום שאף שנאה אין בו עוד. רק אפר. פרצתי בבכי. רעדתי. באותו רגע גם ידעתי שהמגן החדש שאלבש, שהולבש עליי, הוא ההקרבה.
לא סיפרתי לסאנג’ו על כך כשחזרה עם הקפה.
הערב ההוא, לא מיידית אמנם, גרם לי להתבונן אחרת על גאוותי הריקות, הוא פרק אותי מהנשק שהגן עליי ובמקומו באה ההקרבה ויכולת ההכלה. להקריב את עצמי ולאסוף את האלימות. כשיש כעסים יומיומיים, אני אוסף את הכאב, כשידיד או ידידה בודדים אני בא ואוסף, מכיל ואוסף ומרגיע, משטח את עצמי וסופג. אני שם בשבילם. כשבן משפחה זקוק...

מתקרבת אלי בגלימתה הלבנה האורקל: "האדם אינו משנה כלום, האם ישנה את עצמו דווקא"
בשתי כנפיים תעופף קלות ובשתיים תכסה רגליה.
אני רק עונה:
"עלי לבחור: נבואה, או יופי, או אהבה, או עבדות".
וכן, כעת עליי לבחור שוב, תם זמן ההקרבה, עלי לבחור במגן חדש, נבואה, או יופי, או אהבה, או עבדות.

האם הנבואה תהיה לי מגן:
יש בה משהו ממכר וחזק. הייתי מדבר על העתיד, עתידי, עתידכם, הרי ברור הוא לי... אבל הנבואה עדיין לא בשבילי, יותר מדי יומרה בצידה. אינני בשל עדיין. ואינני מספיק בטוח בעצמי.

האם היופי ישמור עלי:
לשפוט ולהכריע על בסיס קריטריונים אסתטיים. "כל ויכוח הוא בסופו של יום אסתטי" אמר ויטגנשטיין. כן, גם אצל קירקגור בא האסתטי אחרי האתי והדתי. לחיות חיים אסתטיים משמעו לשפוט עצמי ואחרים לפי קריטריונים אלו. יש בכך מגן משום הריחוק מהכאב.

האם על האהבה לסמא ולהגן עליי:
בקורינתים פאולוס אמר:"אף אם תהיה לי מתת הנבואה, ואדע את כל הסודות, ואשיג כל הדעת. ואף אם תהיה בי כל האמונה להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס". אבוא אלייך בפשטות. כשותף, כידיד, כאוהב.

או אולי עלי עבדות טוטאלית תגן עליי:
עבדות שהיא ייצר. עבורי. ייצר.
עיניה של האורקל חודרות. היא מכה חזק יותר בכנפיה כעת:
"אתה לא תשנה כלום. האדם לא משנה כלום" היא לוחשת.
אש.
גחלת עפה לעברי ונוגעת על פי.
איש טמא שפתים אנכי.