זה לוקח כמה שניות, אבל ההבנה של המילים נוחתת עלי בסופו של דבר. אמרתי לו שהמוח שלי לא עובד. הוא שואל שאלות והמוח נסתם לי. מרגישה כזו מטומטמת. הוא אמר שזה מצויין. כי הכל מטומטם. כל העסק.
אני לא מסכימה, אבל כבר יודעת שאין מה להתווכח.
לדעתי הוא לא חשב על זה מראש, או שכן. בעצם, ברור שכן, כבר מזמן. אבל כמו כל דבר אחר, גם על זה הוא לא היה סגור. רוצה ולא רוצה. מחליט ולא מבצע. עושה, אבל לא עד הסוף.
סוף.
עכשיו סוף. הבנתי שזה הולך לשם כבר קודם וכמו שאופייני לי כל כך לא רציתי להבין. האינסטינקטים שלי, להם אני לומדת להקשיב מחדש, כבר ליחששו לי את כל זה. אבל אולי?
סוף.
אני אוהב אותך מאוד הוא אומר ואני בוכה עוד לפני שהכל התחיל. יושבים ומדברים וברקע רצף של שירי אהבה ישנים נוסטלגיים שמבריחים אותו למחוזות אחרים (VH1). אני מסתכלת עליו מתפתל בתוך עצמו ומבינה שמפה אני יוצאת לבד.
נפרדת מהחבלים שעד לא מזמן חיברו את ידי זו לזו מאחורי גבי. נפרדת מהקערה הכחולה שהרוותה את צימאוני. נפרדת מהמקום שלי ליד הספה הלבנה. נפרדת מריח הסיגריות שלא יחסר לי בכלל.
הוא מסיר את הרצועה מצווארי וגם ממנה אני נפרדת לשלום כשהיא מכורבלת אל תוך עצמה על השולחן.
נפרדת מהמגבת האדומה שמנגבת לי את הדמעות.
רק מהשוטים אינני נפרדת.
הם נוסעים הביתה איתי.
