דברים שכתבתי מזמן ונשארו במעמקי מגירות המייל. רוח הדברים נכונה גם היום, גם אם אין נמען מדוייק למילים.
מתגעגעת.
ברצינות.
מגעגעת לי הנשמה.
הגוף מתברווז מלדמיין את מגע היד שלך בי.
זו תהייה סטירה או לטיפה?
כשאכנס בדלת, אזכה לחיבוק ולנשיקה?
הקולר שלי יחובר לרצועה הסגולה? קול הנקישה ירעיד בי נימים נסתרים. יסמר את השערות הקטנות שעל העורף.
רק הנחתי את כף רגלי בדלת. הצעיף עדיין לא הוסר. לא המעיל. אפילו התיק עדיין על הכתף.
הדלת נסגרת וננעלת מאחור.
החבלים ממתינים על השולחן? גם הפעם ייעלמו כלעומת שבאו?
הקערה הכחולה מלאה עד גדותיה מים. אשתה ממנה על השולחן, או הרצפה?
אשב על הכיסא?
תדבר?
אתבונן בעיניים הכחולות שלך ואשתוק.
המילים ידבקו לי לחך. יכלאו מאחורי השיניים. יגוועו בחלל הפה.
השאלות שלך יחלצו אותן ממני? אדע מה לומר?
הבגדים יוסרו מעלי לערמה מסודרת על מכסה האסלה?
זה יהיה לי קשה כמו בפעם הראשונה?
רציתי כל כך לכתוב. היה לי כל כך הרבה להוציא.
יושבת מול המסך והכל נתקע לי. רק סימני שאלה ודמעות.
כל זמזום של הנייד מקפיץ אותי.
כל כך רוצה לשמוע ממך. להרגיש את המילים שלך נוגעות בי. החוסר הזה מותח לי את הנשמה.
אני יודעת שכל מה שאני כותבת עכשיו יכנס בסופו של דבר אל המגירה. לא אוכל לשלוח אליך את המילים האלה. את הדמעות העטופות בסימני שאלה קטנים.
מייל אחד קטן ממך אמש וזרחתי. אפילו שולץ אמר שכייף לו לראות אותי ככה, שמחה.
מבינה את המצב. מבינה, לא לוקחת אישית, לא נפגעת. זה לא הופך את זה לפחות קשה. זה אולי מכאיב פחות, אבל לא מתסכל פחות.
משתדלת לנשום עמוק, להסביר לעצמי שוב את המצב, להרגיע את הרגש המפעפע. גם מצליחה, שזה הישג לא רע בכלל.
כותבת ויודעת שלעולם לא תקרא. שגם אם תקרא, לא אקבל תשובות לכל סימני השאלה.
יודעת כי אוסיף לבוא וללכת בדמיוני רבבות פעמים לפני שאבוא בגופי.
יודעת שאצלי זה פשוט - אני זקוקה.
זקוקה למילים, זקוקה למגע, זקוקה לכאב, זקוקה למבט.
ואתה?
רוצה ונמנע. מתאפק. מתחבט. קשה וכואב לך.
אני צריכה שזה יהיה פשוט.
שתרצה אותי.
שתסתער עלי בטרוף חושים.
שהידיים שלך יבלעו אותי.
כותבת ובוכה ובוכה ובוכה. בכלל לא בטוחה.
לא במה שאני רוצה.
לא במה שאני צריכה.
לא במי.
