כתבתי את זה בנובמבר. לשולט שלא שלט, שלא ממש נפגשתי איתו, שלא יצא ממנו שום דבר חוץ מאגו פגוע והתחלה של יחסים פתוחים.
יש איזה מנהג אצל הרבה שולטים לבקש מהנשלטת המיועדת בתחילת דרכה לכתוב איך היא מדמיינת את המפגש הראשון. אומרים שלומדים מזה הרבה. חלון או שקרכלשהו אחר לנפש הנשלטת.
גם ההוא ביקש, אז כתבתי. בתכתובת עם מישהו אחר נזכרתי בדברים ואחרי שהאחר קרא גם הוא חשבתי לעצמי "למה שלא אפרסם בבלוג?". והרי לכם קיצור דרך מפואר למשימת התכתבי לי הראשונה. פשוט מצרפים לינק לפוסט. גאוני.
יום חמישי.09:00. תגיעי בשמלה בלי כלום מתחת. תעמדי מחוץ לדלת ושלחי לי הודעה.
אני בוהה בהודעה הזו כבר חצי שעה. כל הגוף נוזל לי לרצפה, ואלו רק מילים. כל שהיה עד עכשיו הן מילים. מילים חדות, שחדרו מתחת לעור שלי. מילים שכתב אל חלל האוויר. מילים שנכתבו אלי. מילים מילים מילים. אני אישה של מילים ושל פרטים. שמה לב לפרטים הקטנים, לכל מילה שנזרקת. כתובה או מדוברת. כדאי שאפסיק לבהות ואתחיל להתארגן. יום חמישי ממש מעבר לפינה, יש הרבה שערות מיותרות להוריד, ציפורניים לסדר, מסכה למרוח. לעבודה.
בחרתי שמלה ארוכה, כזו שמגיעה עד הקרסוליים. קר, ובכל זאת כולי בוערת. אני עומדת מחוץ לדלת כבר 7 דקות. הקדמתי, כרגיל. הוא אמר 09:00, אז אני ממתינה, בוהה במסך, מחכה שהדקות יחלפו. ונוזלת.
08:59 כותבת "אני מחוץ לדלת" וממתינה שתחלוף הדקה כדי לשלוח. גם השניות הצטרפו לקנוניה והן מסרבות לחלוף.
לוחצת שלח.
הסירי את השמלה, כנסי פנימה כשאת עם הגב אל החדר. את השמלה הניחי לצידך וסיגרי את הדלת.
בידיים רועדות אני מכניסה את הנייד לתיק. בלי כלום מתחת. אני בלי כלום מתחת לשמלה. בלי לנשום השמלה מחליקה ממני, הידית חורקת, ואני מסתובבת. הצעד הזה, לאחור, הוא בין הקשים ביותר שצעדתי בחיי. נדרש עוד חצי צעד כדי שאוכל לסגור את הדלת. כשהיא נטרקת, אני מבינה כמה חשוך בפנים.
עומדת עירומה עם הפנים אל הדלת ושום דבר לא קורה. שום צליל. אפילו לא תקתוק מחוגי שעון. לא המהום מזגן. רק הלב שלי המאיים לפרוץ את כלוב הצלעות. ההמתנה הזו מוחצת לי את הריאות.
שריקה חדה של הצלפה מפלחת את השקט ונוחתת על הישבן שלי. זה לא הכאב שמפוקק לי את הברכיים.
"קומי"
שוב דממה ארוכה. שוב הצלפה שורקת. הפעם הברכיים עומדות מעצמן.
"רדי לרצפה"
אני מתיישבת על הברכיים. הגב אליו. הפנים אל הדלת. הלב ברח כבר מזמן כי אפילו תחתונים לא היו בשביל שירד אליהם.
"על ארבע"
הייתי רוצה שיהיה לי האומץ לתקן אותו - זו עמידת שש. במקום זה הידיים נשלחות קדימה והישבן עולה לאוויר. חשוף. השדיים מצביעים לרצפה. השיער מכסה את הפנים. שוב שקט ארוך.
הפעם אין שריקה שתסמן את הכאב המתפוצץ. זו כף היד השקטה שלו שמרעישה. זו הגניחה החייתית הבלתי ברורה שחומקת ממני. הספנקים מגיעים בצרור בלתי פוסק. האויר לא מגיע. הדמעות כן.
הוא מפסיק ומלטף. בעדינות. זרמים מציפים אותי ומקלים על הכאב, אך לא על הדמעות. הליטופים עולים אל הגב, אל השכמות, אל הצוואר. האצבעות מתמזגות לתוך התלתלים ואני נגררת אחריו, בזחילה. משאירה אחרי שובל כמו חילזון.
נעצרים. הוא משחרר את השיער ונעמד מולי. האצבע שלו על הסנטר שלי מרימה את הראש למעלה. אני מביטה בו דרך הדמעות, הוא מנגב לי את הפנים בטישו. מסיט את השיער שנדבק. וסוטר. הפעם אפשר לראות את החיוך שמרוח לו על הפנים כשאני מנסה לבלוע את הרוק יחד עם הכבוד שלי.
אפשר גם לראות את היד נשלחת אל החגורה שלו, משחררת את האבזם. פורמת את הכפתורים. המכנסיים מחליקים מטה. גם התחתונים. הוא מחייך. אפשר לראות שהוא מרוצה גם בלי החיוך.
"תתחילי ללקק"
אני מחייכת אליו חזרה. ידעתי שזה יגיע עוד לפני שלחצתי על שלח, כשעניתי "לא ממש" לשאלה שלו אם אני רוצה ללקק לו את הביצים. הלשון נשלחת החוצה דרך החיוך ואני מלקקת. בהססנות. רק עם הקצה. היד שלו שוב בתוך התלתלים שלי והפרצוף כולו תחוב בתוך התלתלים שלו. הריח מציף אותי. הלשון מתחילה לעבוד, לטייל, ללקק. כל ליקוק קטן כזה מוציא ממני ליקוק גדול יותר. ויותר. היד שלו משתחררת. אני ממשיכה ללקק וללקק והולכת לאיבוד בתוך המקום הזה. לא יודעת כמה זמן זה נמשך. לא רוצה לדעת. הדמעות לא מפסיקות. הכל נוזל לי מכל הכיוונים. הנזלת מצטרפת ונהייה לי קשה לנשום. הוא מניח יד על הצוואר שלי ומרים אותי על הרגליים. מגיש לי טישו ומתרחק.
אחרי שניקיתי את עצמי וקצת נשמתי שבה המודעות שלי לעובדה שאני עומדת ערומה באמצע חדר שכבר לא מרגיש חשוך כמו בהתחלה. הוא בוחן אותי במבט בלתי קריא.
"זה הכל להיום. תתלבשי"
