****
"אני רוצה שתכתבי על היום" הוא אומר לי כשדלת המקלחת נפתחת.
"רציתי לכתוב עוד לפני שביקשת" אמרתי תוך כדי סידור האביזרים למזוודה האדומה. כבר התחלתי לנסח משפטים בראש בזמן שהוא התקלח. אבל לא את הפתיחה הזו. היא נכתבה רק אחרי שהוא ביקש שאכתוב, אבל לפני שישבתי על הספה בסלון וכתבתי. עכשיו.
"יש חוג היום?" הוא שואל. אין. "בואי לחדר, נעשה לנו חוג" הוא אומר לי תוך שהוא נוטל את שערי ומושך בו. מוליך אותי דרכו אל החדר.
הדלת ננעלת. הבגדים מוסרים, בלי מילה. המזוודה האדומה מחליקה אל האור ממקומה האפל מתחת למיטה. כשאני יוצאת מהשרותים ממתינים על המיטה זוג אזיקים ושוטים. "תביאי את השוט שלו" הוא מבקש. שלי, אני מתקנת בליבי כשאני מוציאה אותו ממקום המסתור. הוא יכול להכנס למזוודה, יחד עם שאר חבריו למקצוע, אבל בינתיים מרגיש לי לא נכון. זה עדיין לא הבית שלו. הוא עדיין לא אומץ כראוי.
זה נחמד. שוכבת על המיטה, הידיים אזוקות מאחורי הגב ומחוברות לרגליים בשרשרת ארוכה. היא קרירה כשהיא נוגעת בי, אבל מתחממת כשנוחתת בקו שבין שני פלחי הישבן שלי. זה נעים. אטבים על השד (רק אחד, השני כואב), הלשון, האוזן. זה נהדר, הצלפות על הישבן. חזקות. כואבות. מרגיעות. משחררות.
לוקח לי זמן, אבל בסוף אני גומרת. איך שהקריאה יוצאת מתוכי, חייתית ומענגת, הוא אומר לי "את כבר יותר יפה". כבר מזמן הסכמנו שאחרי אורגזמה משהו בי מתייפה.
החיוך שלי מתרחב, משכיח את הדמעות שזלגו בימים האחרונים. גם בדקות האחרונות, אבל אלו כבר היו דמעות של אושר. של שחרור. של 'ואוו כמה הייתי צריכה את זה'. הוא מחבק אותי ואני נמסה לתוך החיבוק/ר שלו. בעוד כמה שעות הוא יסע ממני, אליה. וזה בסדר. מה בסדר, זה מצויין.
"את חמודה כשאת צועקת די, ולא מילת בטחון. זה נורא חמוד".
אני אוהבת אותו. תמיד אוהב. לא משנה כמה כאבי לב עברנו יחד, לא משנה כמה טלטלות. לא משנה כמה אדונים יהיו לי, כמה שפחות הוא יעבור. תמיד תמיד.
בעצמו :)
****קליפ מדהים. יש בו כמה רעיונות לתחפושות, למי שטרם התכונן לחג. הלהקה נהדרת. נראה אותם על הבמה בקיץ! כן, מותר לי להשוויץ :)
