רועדת בכל הגוף, ולא קר בכלל.
לא טוב לי, האושר התנפץ על הריצפה המנוקדת סלים.
זה קורה תכופות, אני למעלה, מביטה על העולם דרךך ענני צמר גפן ורודים. מילה ניתחת בי ומפילה אותי לריצפה.
לא לריפצה, מתחת. מתחת לבלטות, מתחת לקומות התחתונות, מתחת למרתף, מתחת למקלט האטומי, מתחת לעמודי הבסיס, מתחת לאדמה הרטובה.
אל המחילה החלקלקה שלי.
מתכנסת חזרה. מתכרבלת.
בוכה.
הדמעות שלי משקות אותה, את האדמה הלחה ממילא הסוגרת עלי.
לא טוב לי.
מנסה לשקר לה ולי על הספה. אומרת לה דברים שמשכנעים אותה ואותי שבאמת טוב לי. הצלחתי לשקר לי. לא יודעת אם היא קנתה את השקרים שלי. לעצמי.
הבעיה שהמילים הללו נבנות על אויר. על תקוות שלא ברור אם יוגשמו בכלל. על ציפיות שאין מי שימלא. על פנטזיות שנשארות במגרה.
מגורה עד כאב ובלתי מסופקת.
שוב.
ושוב.
לא טוב לי.
אני במחילה שלי וגם בה רע לי. רוצה לברוח.
מפנטזת על תיק הנארז ונעליים ננעלות וצדעים מבוהלים בעיר חדשה, רחוקה, זרה ומנוכרת. לבד? ביחד?
לברוח.
כמה רחוק שאברח, לא אצליח לברוח מעצמי.
לא טוב לי
ולא בא לי להצחיק
