חיים אחרים.
השינוי בחיים שלי/שלנו כל כך מקיף, שלעיתים נדמה שאנחנו חיים חיים של אחרים. חיים אחרים.
אני יודעת שאני אחרת, כבר עכשיו, ושעוד אהיה אחרת. טובה. אני, טובה.
השינוי המקיף, כמו שכתבתי, כולל בחובו תחומים רבים. הזכרתי בפוסטים הקודמים שלי, לא פעם, שאני יוצאת לאימון.
לפני כשנתיים וחצי, אחרי שאבי נפטר, חזרתי לשחות. זכורה לי היטב הפעם הראשונה שחזרתי למכונית אחרי השחייה, בהיי מטורף לחלוטין, רציתי להתקשר לכל מי שרק אפשר לספר על זה.
מאז, בהדרגה, נוספים אימונים אחרים לשגרת החיים שלי. בשנה האחרונה, אולי קצת יותר, הכרתי את שיטת לס מילס. הוא לא המציא את הגלגל, או איזו פעילות חדשה או משהו. רק קיבץ תחת קורת גג אחת ספורט ומוזיקה וכוריאוגרפיה מובנית. הרעיון עצמו גאוני. סט של תרגילים מכוון לקצב של מוזיקה (טובה, בחיי) בסדר קבוע המתחלף אחת לשלושה חודשים. מי שמגיע לאימון לומד אחרי פעם או פעמיים את הרצף וכבר לא צריך להסתכל על המדריך אלא רק להקשיב. אחרי שבוע, גם להקשיב כבר לא צריך והגוף זז לבד על פי הקצב.
התחלתי מאימון הקרוי BodyBalance המשלב בתוכו טאי צ'י יוגה ופילאטיס. כל מני מושגים נוספו לי ללקסיקון כמו ברכת השמש, עמדת לוחם (אחת, שתיים, שלוש), הפי בייבי, אינדי סקווט כוכב ומטוס ומאונטיין פואוז. עם הזמן העמקתי את התנועות, חיזקתי את השרירים, התגמשתי עוד קצת.
גם המשקל שאני משילה מעצמי עוזר. התנועות נעשות קלות יותר. דרגות הקושי עולות. כשאני עושה את תנוחת הכלב מביט אחורה, הציצים כבר לא מסתירים לי את הנוף.
יש במועדון שני מדריכים לאימונים האלה. מדריכה חמה ונעימה, שמסבירה כל תרגיל כל פעם מחדש (למתאמנים החדשים), אומרת איפה צריך להרגיש את העבודה, על איזה שריר (פושטי ירך, ארבע ראשי וכן הלאה), ממה להישמר (בעיות ברכיים/גב/צוואר) ומכירה את כל המתאמנים בשמם. והמדריך הסאדיסט. אפילו שהתרגילים קבועים וזהים, האימונים איתו מפרכים יותר. לא ברור איך זה קורה. עובדה.
מזה חודש שהמדריך הסאדיסט (הוא היה שמח לדעת שאני קוראת לו ככה, בבירור) מציע לי להגיע לאימון שמקדים את הבודיבאלאנס.
בשישי האחרון אזרתי מספיק אומץ וכוחות נפש, אמונה ביכולתי וקצת הכחשה והגעתי לאימון כפול.
לאימון ה"חדש" קוראים BodyPump, גם הוא באותה שיטה (לס מילס). עבודה עם משקולות על בר (מוט ארוך) ועוד כלמני אביזרים.
אחרי חודש וחצי של אימון קבוע על פי הקבוצה הבינלאומית (אותו אימון, אותם שירים, בשמונים מדינות, 15,000 מועדונים) המדריכים יכולים לערוך מיקס של תרגילים. זאת אומרת, לקחת שירים (עם התרגילים שלהם) ממקבצים שונים ולצרף יחד לאימון חדש. הסדר קבוע (למשל - חימום טאי צ'י אחריו חימום יוגה, תרגילי רגליים, פושטי ירך, בטן וכן הלאה עד להרפייה ומדיטציה בסיום) רק התרגילים עצמם משתנים. כמובן שכשמגיע סט חדש מהקבוצה הבינלאומית הוא מאוזן. חלק מהתרגילים קשים יחסית, חלק פחות. כשהמדריכים מכינים מיקס, הם משלבים את רמות הקושי כראות עינהם.
עם המזל שלי, השיעור הראשון של הבודי פאמפ שאני מגיעה אליו הוא שיעור מיקסים, שערך הסאדיסט.
הכרתי שרירים שלא ידעתי שיש לי, כוחות פיזיים שעולים ממעמקי הבטן וכוחות נפשיים שמתעלים על הגוף הדואב ודוחפים עוד קצת, עוד טיפה.
הזעתי בכמויות מטורפות. השרירים רעדו לי בהיסטרייה. הסאדיסט חייך אלי כל הזמן, מרוצה, מסביר לי בלי קול את התרגילים. מלווה אותי במבט מרוצה, כשאני עושה כמו שצריך.
כשנשברתי לרגע, בתרגילים של היד האחורית (שעד עכשיו מזכירה לי את קיומה בכל ניעה), הוא נתן לי מבט מטורף, כמו של הסמלים המשוגעים בסרטים, שנובחים פקודות על הנחתים האמריקאים, וצעק "לא להישבר". תוך אלפית השנייה הידיים עלו חזרה מעלה, עם המשקולת, והמשכתי אפילו שהרגשתי איך השריר הולך לקרוע את עצמו מהמקום ולברוח רחוק ממני ככל האפשר.
אימון הבודיבאלאנס שאחריו נראה פתאום כמו הרפייה אחת ארוכה. כמה קל בלי משקולות, וואוו.
מאז שישי כואב לי בכל הגוף. להתיישב, להתרומם, ללכת, להחליף ערוצים בשלט ואפילו להסתרק. כואב כואב כואב.
נפלא.
אני מרגישה את הגוף שלי אחרת. מרגישה שאני נושמת אחרת. יושבת אחרת. הולכת אחרת (גם סתם הליכה בבית, לא רק הליכה לצורך אימון, שגם זה אני עושה עם שולץ היקר). לא רק המימדים שונים. ההחזקה של הגוף שונה. זקופה יותר. חזקה יותר. מאמינה יותר ביכולות שלו.
המחשבה על טיפוס לקומה השלישית בנעלי עקב כבר לא מפחידה אותי יותר (מפחידה מסיבות אחרות, לא אלו הקשורות בכושר הגופני דווקא).
בשיר הפותח את האימון נאמר כי עלייך לדעת את האויב שלך. לפעמים האויב הוא את עצמך, ואת לא צריכה להביס אותך, רק להתרחב.
מחר יש עוד אימון. נראה לכם שאפסיד?
http://w3.lesmills.com/global/en
כנסו לקישור ותמצאו לעצמכם שיעור
תוכלו להודות לי אחר כך
