"יש לך סימן כחול על היד"
העיניים מתרוצצות במעלה יד אחת ובמורד השנייה. לא מוצאת שום סימן. מרימה עיניים שואלות אל איש המילים שלי והוא מצביע על זרוע שמאל.
סימן כחול קטן. "זה לא מעכשיו" אני אומרת, והוא מסכים איתי תוך שהוא מראה את סימני השיניים שהותיר, כמה סנטימטרים במורד אותה הזרוע. הטבעה יפה ואליפטית עם כאב עמום תחתיה.
למחרת יתפתח גם שם סימן כחול עדין, מעט גדול יותר מהקודם. הכאב ישאר גם הוא, לשמחתי.
קצת אחר כך, בשמלה ירוקה מופשלת כלפי מעלה ורגליים מפושקות לצדדים הוא ישאל אותי בשיא הרצינות
"כואב נורא או גיהנום?"
איכשהו אני מצלחיה להבין את המילים שלו, אבל לא את הכוונה המסתתרת מאחוריהן. גם ככה זה כבר כואב מאוד. ברור לי שיש יותר, ואפילו הרבה יותר. כמה הרבה יותר מזה זה גיהנום? כבר הגענו לשלב הגיהנום? חשבתי שהולכים לאט.
הוא לא מוכן להחליט בעצמו, אפילו נוזף בי כשאני מבקשת ממנו לבחור ואני מוותרת על הגיהנום. על אף שהסקרנות הורגת אותי, הכאב בכוס הורג אותי, הפעם, הרבה יותר.
מוצאת את עצמי נאבקת, פעמיים. לספוג את הכאב האכזרי הזה - פעם אחת. להשאיר את הרגליים מפושקות - פעם שנייה. הוא לא קשר אותי, או ביקש ממני להתפשט, הפעם. כמה זמן אחרי זה הגיע חיזוק להחלטה הזו בדמות אזעקה שפילחה את הדממה שהשתרעה בין זעקה ליבבה.
אין שום אפשרות שלא לצרוח במצב הזה בו הכוס שלך חוטף, לראשונה בחייו ובחייך, הצלפות חגורת עור המלופפת היטב סביב כף ידו. לפני ואחרי הוא יספר לי על כאב אחר, אכזרי יותר, ואני אשמע היטב את ההבטחה שבמילים. ברור לי שזה יגיע. לא ברור מתי, רק.
המאבק לשמור על הרגליים פתוחות כפי שצריך (כפי שאני חושבת שצריך, יודגש. הוא לא אמר מילה, רק פישק אותן חזרה, בעדינות, בכל פעם שנצמדו זו לזו באימה) הופך קשה יותר ויותר ככל שהירך הפנימית והכוס חוטפים יותר ויותר. הוא מתיישב מולי ומניח רגליו על ירכיי כדי לנסות לעזור. אחר כך הוא ישב מאחורי, כשאני בגבי אליו ובין רגליו, רגל אחת שלו שומרת על רגל שמאל שלי מפושקת. יד שמאל שלו נתונה בשלי וימין מוסיפה להצליף ללא רחם. לא שצריך, לרחם. להפך. ככה צריך. בלי.
"תגידי לי מתי את לא יכולה יותר כדי שאוכל להתעלם מזה" הוא אומר לי, לא בצחוק. ברוך.
שומרת על ימין מפושקת, הראש נטמן בתוך החלציים שלו והדמעות מורידות את האיפור הכהה שלי על המכנסיים הבהירות שלו, והספה. הקיר, שלא מזמן נצבע בלבן, נשאר לבן. דווקא זה הפתיע אותו.
בוכה לתוכו. בכי שמרוקן ממני שכבות של כאב טרי, ישן ועתיק. בכי שמשחרר אותי וסוחף אותי לתוכו. אפילו כשהוא כבר בכלל הפסיק להצליף וכולי מכורבלת לתוך הרגליים שלו הבכי ממשיך לטלטל אותי והוא מביט בי בחיוך מסופק. מתוך הדמעות ובין השיער הפרוע שנדבק לפנים אני מחייכת אליו חזרה, מאושרת. מהבכי, מהצרחות, מהכאב ומהדם הניגר. איפשהו, בתוך החלציים שלו והבכי המיוסר שלי ("את בוכה ממש, מכל הלב" הוא אומר לי וזה מפתיע אותי, כי בכלל לא חשבתי שאפשר אחרת), בין שאון ההצלפות העמום והצרחות הרמות, מצאתי לי שלווה.
לרגעים בודדים של חסד הצלחתי להותיר את ימיני במקומה ולהוסיף לספוג כאב איום (אבל לא גיהנום, ברור) כשבראשי מהדהד המשפט שכתב "מחר אני אכאיב לך בשביל לעשות לי טוב".
הבכי התפוגג, מצאתי מחדש את התנוחה והוא כבר הרים את ימינו להצליף בי שוב כשהצלילים העולים ויורדים פילחו את האויר. יצאנו יחפים אל חדר המדרגות, מוקפים בשכנים שלבטח עד לפני רגע שמעו את צרחות האימה שלי. ברגעים כאלה רק השיער הפרוע שלי מצליח לתת לי מחסה, מסתיר את הפנים המבוהלות והמבויישות שלי. איש המילים מחייך אלי ודורך לי על הרגליים כשהשכנות בפיג'מות הטיפוסיות מדברות בינן בשפה זרה והצופרים לא מפסיקים להחריש את האוזניים. אחרי שהרגיע אותי שהאיפור לא באמת מרוח לי על כל הפנים הבהלה חודרת אלי. כשהילדים לא איתי אין מה שישמור עלי בשלווה מזוייפת והוא מחבק ומלטף אותי כשאוזני צמודה לחזה שלו ומקשיבה לפעימות הלב.
אחר כך מצאתי לי מקום שלו ובטוח בין כפות הרגליים שלו, ואפילו שנשלחתי הביתה מוקדם מדי, חסרה מדי, הצלחתי לנשום אויר פסגות.
אלו ימי מלחמה, וכבר אמרתי לא פעם אחת.
אני שונאת את המלחמה הזאת.
במקרה של אזעקת אמת ישמעו צפירות עולות ויורדות.
כשהיינו ילדים קטנים אף פעם לא הבנו למה מתכוונים.
כואב לי שכל כך הרבה ילדים היום מבינים, ועוד הרבה יותר מזה.