לפני 9 שנים. 21 בדצמבר 2014 בשעה 7:50
החורף מעמעם את האורות אפילו שמוקדם. השמש שוקעת מולי אל תוך הטיפות המלטפות את המים.
עומדת אל מול החושך ושואלת. שואלת, ובוכה.
אלו רגעים חשוכים.
הראות עמוקה ואני לבד עד האופק.
עטופה היטב. שוקלת להסיר עטיפות, לקפלן היטב וללכת למצוא את השמש.
צועדת אל האורות הרבועים. הטיפות שוטפות את הדמעות המלוחות.
פה ושם מנצנץ כוכב בין העננים הכסופים.
צועדת, מותשת, אל קדימה חדש, לא לאחור.
מביטה מעלה, בשולי המצוק זוגות נושקים.
אוהבים.
האהבות שלי רחוקות עכשיו.
הדמעות ממשיכות להרטיב גם כשהגשם פוסק.
ככה זה.
כואב.
שלוש סיבות פועמות
מחזיקות אותי
מעל המים
