לא קשור, השיר. הוא נהדר, אבל לא קשור.
בוהה בה. לא, לא בוהה.
מסתכלת.
לא, לא מסתכלת.
בוחנת.
כן.
העיניים סורקות אותה, כל מילימטר, כל פיסת עור. כל קמט. כל צלקת. כל תלתל, בנפרד.
וביחד.
החיוך שלה נעים. היא יודעת את זה? נראה לי שכן. לפעמים.
לפעמים אני קולטת כמה היא יפה. פראית כזו, לא יופי של פרסומות, או של סרטים.
ככה, בלי איפור, עם שיער פרוע וגופייה עם מחשוף נדיב. כחולה, עם פייזלים ופרחים.
https://thecage.co.il/userpics/59712/20150623_095111.jpg
ליאו אמר לה שהיא כמו ים. שאפשר לטבוע בה. שיש לה גלים קטנים, במשפטים קצרים. שאפילו שזו קלישאה ושהוא לא ממש ברור, זה פשוט כך.
ים.
"יש בך משהו שהוא ילדי. (לא ילדותי).
את לא מופתעת מדברים. לא בגלל שראית הכול . אלא בגלל שזה נראה שאת מתייחסת לדברים כאילו זו פעם ראשונה. כמו ילד. גם ילדים לא מופתעים"
כן.
דברים בשבילה הם פשוט מה שהם. ליאו אומר שהיא באה בלי ציפיות, ולא הופתעה.
היא מסכימה, וחושבת לעצמה שבאה בלי ציפיות, אבל עם תקווה.
תקווה שהתחזקה כשאמר לה, כשרק הגיעה, שלפחות תהיה שיחה טובה.
אחר כך, כשהיד שלה בשלו, היא חייכה גם עם הלב כשאמר שהוא חושב שהם יכולים להיות חברים טובים.
אחרי אחר כך, כשהשיניים שלו ננעצו בבשר שלה והיא נאנקה בעונג שמיזג אותם לכדי יחידה אחת דברים התחילו לקבל מימד מציאותי.
הוא שאל אותה, אם היא רוצה להיות שלו. הנשלטת שלו.
כן. אני רוצה.
אז את שלי.
היא בכלל לא נשלטת.
היא נטרפת.
נטרפת על.
