"את נראית יותר טוב ממה שנשמע מהבלוג שלך". נו באמת. נו, באמת. נכון, אני לא בכיסא גלגלים או מחוברת למכשירים, אבל את הכאבים שבפנים לא רואים בחוץ. וכואב לי באופן רציף ובלתי מתפשר כבר יותר מדי זמן. ודי נמאס לי מזה כבר, לא שאני יכולה לעשות משהו בעניין. כל ה"אני לא חולה" שבעולם לא יזיזו את החוליה למקום שלה, לא ישחררו את העצבים, לא יחזירו את הכוח.
לומדת להכיר את עצמי מחדש, ככה. אולי בסוף אמצא את הנקודה הנכונה ללחוץ עליה כדי שדברים יתחילו להסתדר למקום.
*************************************************
הוא נכנס לרכב שלי, אחרי תקופה ארוכה בה החלפנו הרבה מאוד מילים. שבוע לפני נפגשנו לקצר, קצת לגעת. היתה לי הרגשה שיש משהו לא נכון, אבל לא הקשבתי לי. האשמתי את הכאבים, הם אשמים בחוסר הסבלנות שלי להקשיב. הוא דיבר הרבה ולא יכולתי להקשיב. "תסתכלי עלי" הוא אמר אבל העיניים ברחו. גם הקשב. ובכל זאת, נשארתי שם. הוא כותב מילים חמות, קורא לי יהלום נוצץ שלו, ומבטיח הבטחות.
מהבוקר אני בלחץ מהמפגש הזה. כואב לי, אני מוגבלת מכל כך הרבה כיוונים וזה מלחיץ נורא. מפחיד שמישהו יגע בי, שיעשה נזק בלי כוונה. הוא מנסה להרגיע אבל ה"יהיה בסדר" הזה מעורר בי כעס. ובכל זאת, לא מבטלת.
כשהוא נכנס לרכב אני שואלת לאן נוסעים. הוא אומר "טוב שאת שואלת" ומוציא את הנייד שלו ומתחיל לחפש מקומות בגוגל. אני בשוק. בשוק. מה זה צריך להיות? גם ככה נפגשנו מאוחר, אפילו שביקשתי להקדים כי השעות המאוחרות של היום קשות לי מאוד. אז עכשיו, ברכב, בצד הכביש, אתה מחפש מקום? באמת?!? חוסר אחריות. פשוט ככה. גם אם לא היה לך זמן, היית אומר לי לעשות את זה. אבל ככה? חוסר אחריות, זלזול. מעצבן! הוא נוזף בי על שאינני מסתכלת על המסך שלו (!?!). זו תנוחה בלתי אפשרית לצוואר שלי, אני מסבירה. הכעס מצטבר בפנים. שולץ אומר שהייתי צריכה לזרוק אותו מהאוטו באותו רגע. אולי. אבל אז הספק היה מכרסם בי. מה שלא קרה אחרי ההמשך.
הוא מוצא מקום בדרום העיר ואני מכוונת את הוויז לשם. נוסעים. בדרך הוא מרים לי את השמלה ואני כמעט מתנגשת ברכב שלפנינו. אני נוהגת, מה עובר לך בראש?!? הוא לא מבין מה הבעייה, ואני מוצאת את עצמי נדרשת להסביר לו שנהיגה דורשת ריכוז, שאני לא יכולה לקחת סיכון כזה, שיש לי אחריות. הוא ממשיך ללהג, אני כבר לא זוכרת על מה. אני מתרכזת בנשימות שלי ובדרך.
מגיעים. נכנסים. קצת נשיקות ופיפי. אני מתיישבת על קצה המיטה והוא מסתובב, מוציא משהו מהתיק. הוא שואל אותי אם אכפת לי אם יעשן, כשהכוונה לגראס (או חשיש, לא יודעת, זה היה עטוף בכדור ואני גם ככה לא ממש מתמצאת בעניין).
"עדיף שלא" אני אומרת.
הוא המום, ומתחיל לנסות לשכנע אותי.
אני מתכנסת לתוך עצמי, הכעס והאכזבה סוגרים אותי.
מתחיל ויכוח מיותר ולי ברור שזהו. רק צריכה לאזור מספיק כוח לקום.
הוא שואל למה ואומר "כי את תרצי גם ואת לא יכולה?" (אחרי שהסברתי שאני לא יכולה לנהוג ככה, מה שמאוד הפתיע אותו).
אני מסבירה לו שאני לא מכירה אותו מספיק, או בכלל, גם בלי הגראס, בשביל לסמוך עליו. הוא מתרעם "כל העולם ואשתו סומכים עלי".
אני לא כל העולם. אני לא יכולה לסמוך עלייך ככה. לא יודעת מה זה עושה לך, לא יודעת איך אתה בלי זה או עם זה. לא מתאים.
הוא אומר לי שזה בגלל שאני לא סומכת על עצמי כשאני מעשנת. אני עוד ממשיכה ומסבירה שעל עצמי אני סומכת (ויש לי מספיק נסיון עבר במצבים כאלו שבהם הוצאתי את עצמי מסוטול עמוק כדי לסייע למי שהיה איתי והיה זקוק לעזרה או כדי להגיע לחדר במלון בעיר זרה לחלוטין). זה הוא שאני לא יכולה לסמוך עליו.
אני קמה, לוקחת את התיק והולכת לאוטו. לוקח לו זמן להגיע. כמעט נסעתי בלעדיו. בדרך חזרה הוא שותק, ורק מעיר על בחירת המסלול של הוויז "זה לא נכון לסוע ככה". נו. באמת.
גאה בעצמי שחתכתי ככה. שלא היה לי לא נעים לומר לא, לא מתאים לי להפקיר את עצמי בידיים מסוממות.
אין לי דבר נגד גראס, לרוב ההשפעות שלו טובות מאוד. אבל בפגישה ראשונה, בפעם הראשונה שאנחנו מבלים זמן יחד ולא מעבר למסך? ועוד כשאני מבקשת שלא? אם פה אתה לא עוצר, איך אני אמורה לסמוך עלייך?
אני לא.
כל העולם ואשתו
ברצינות?
