לפני 8 שנים. 17 במאי 2016 בשעה 9:52
תהום.
מגדלת בקרבי תהום עצומה של מחסור. של תסכול מפלצתי.
עומדת על סף התהום הזו ובוהה בה. לא, היא אינה בוהה בי חזרה אלא בולעת אותי לתוכה. צוחקת צחוק מרושע ומפלצתי.
הכאב הזה, של המחסור הזה, מתעתע.
מצד אחד מפתה אותי להתנסות במפגש חד פעמי, בלי כל הבולשיט של קשר ועומק והכל. פשוט. כאב. סקס. ריגוש. סטוץ בדס"מי אם תרצו.
מאידך, אני יודעת. זה מרוקן. ירוקן. זה לא יתן לי כלום. אפילו סיפוק רגעי מוטל בספק.
מוצאת את עצמי מפנטזת על חיבוק. חיבוק ארוך כזה, עוטף. מתמשך עד אין קץ. כזה שגורם לי לבכות. גם שם, בפנטזיה. גם עכשיו, במציאות.
חיבוק.
לאן התדרדרתי?
הייתי בטיפול אצל המדקר שלי, אצל רופא העצמות. היה נעים להרגיש מגע של מישהו על עצמי. כמה זה חסר לי.
מגע.
להרגיש סקסית.
להיות סקסית.
רצויה.
שייכת.
תמצא אותי כבר!
או שאני אמצא אותך.
ויפה שעה אחת קודם.
אפילו שעתיים.
