לא בוכה, דומעת.
מכירים את התחושה שאתם נותנים כל מה שיש לכם והיקום מחרבן עליכם בחזרה? (סליחה על הצרפתית שלי, הולך להיות הרבה ממנה).
זה לא רק לא להתקדם, או להיתקע.
זה ללכת לאחור.
זה כאילו כל מה שלמדתי ושיניתי שווה לתחת.
כי בסופו של יום, המספרים לא משקרים.
שבוע שלם של עבודה טובה, של הרבה ספורט, של אכילה מסודרת. 1.5 קילו למעלה.
שמצטרפים לעוד הרבה כאלו.
שמוחקים אט אט ובהתמדה מעוררת התפעלות את כל אלו שהשלתי מעצמי לא כזה מזמן.
ואני אוכלת בריא.
ומסודר.
ומתעמלת, בקביעות. הרבה יותר מהממוצע.
(מישהי באחת הקבוצות אמרה לי פעם שעם איך שאני מתאמנת הייתי צריכה להיות דקה כמו דף נייר. ואני לא. אני נפוחה כמו חבית, ובטח גם שוקלת יותר ממנה).
והמנחה מדבר, והקבוצה משתפת, ואני דומעת.
והכביש עמוס, והמוזיקה מתנגנת, ואני דומעת.
ואיזה איש שחושב שהוא יודע ממשיך לנדנד לי, ואני דומעת.
לדמוע זה משמין, אני יודעת.
ואני כועסת. על עצמי, על האפס שנהייה ממני.
כולם מצליחים, ורק אני נכשלת.
כשלון חרוץ.
בכל מה שאני עושה.
תקועה בגוף שאני שונאת. בחיים שאני שונאת. עם אנשים שמתסכלים אותי. ילדים שמתסכלים אותי. בעל שמתסכל אותי. גוף שמתסכל אותי.
חיים שמתסכלים אותי.
כי מילא לא לעשות ולהיכשל.
אבל אני עושה, ומשתדלת, ונותנת את הנשמה.
וחרא בלבן.
ועולה במשקל במקום לרדת.
ובודדה כל כך שזה כואב.
והילדים רק מתדרדרים (חוץ מאחד, שיהיה לי בריא, אור של אמא) ומוצאים דרכים חדשות לתסכל אותי (חרא,מישהו?).
והגוף כואב לי וממציא דלקות חדשות אפילו שאני לוקחת טיפול מונע.
ולבד לי כל כך.
ואני לא מצליחה לרצות שום דבר חוץ מאוכל וספורט.
ולא עומדת בשום יעד, אפילו לא הכי פיצפון, שאני מציבה לעצמי.
ואף אחד לא מצליח לעזור, כי כבר הפסקתי לבקש.
והדבר היחידי שקצת מקל עלי זה לכתוב פה, ולתת אותיות ומילים לדמעות שלי, לשחרר אותן קצת החוצה, ואולי למצוא את מה שכל כך כואב לי והורס לי הכל.
זה קשה, להרגיש לבד ככה. שחוץ מפונקציונאליות, אני לא באמת מעניינת אף אחד.
הילדים צריכים אותי תפקודית, ואני מתפקדת בשבילם.
בעלי לא צריך אותי בכלל, והוא לא מבין למה אני מרוחקת וכאובה ועצבנית ותוקפנית כשהוא מקדיש את החיים שלנו (לא טעות) לנשים אחרות ונותן להן את מה שהיה אמור להיות שלי.
העציצים במרפסת חולים ואני לא מצליחה להבריא אותם והם גוססים לאט לאט ובטוח.
הכביסה ממשיכה להיערם לא משנה כמה אכבס/אייבש/אקפל/אסדר למקום.
המקרר מוסיף להתרוקן, הכיור כל הזמן מלא, הרצפה כל הזמן מלוכלכת, הבית כל הזמן מסריח.
אני עדיין לבד.
אולי בגללי.
אולי לא.
למי אכפת?
