באוטו. עצבנית. מכווצת כולי מעצבים.
מהצליל הראשון של השיר הזה אני קולטת איך הם מתחילים להיפרם, העצבים.
30 שניות לתוכו ואני מלכת הבונגו, נושמת קל יותר ומחייכת לעצמי מבפנים.
המוזיקה היא סוג של קסם.
בבית קפה. ממתינה לבלונדיני שמאחר ומחפש חנייה.
אם תשאלו אותי למה באתי לפגישה אומר שאין לי מושג.
השיחה היחידה שניהלנו טלפונית היתה חביבה.
הווצאפים קלילים ו...חביבים.
הוא חביב.
אבל בלונדיני.
מאוד בלונדיני.
ועם שיער בלונדיני.
ז"א, הרבה שיער בלונדיני על הראש (והזרועות. זה מה שראיתי. סוטים!).
בטוחני שיש כאלו שבלונדיני עושה להן את זה.
וגם שערות על הראש.
לי פחות.
מה זה חשוב.
יש לו קסם, והוא מקסים, והשיחה נעימה והחיוך מתרחב והשאלות דוקרות מספיק טוב והשיחה מניעה לי כמה גלגלי שיניים חלודים במוח.
זה בסיס טוב, זו התחלה טובה. אפילו אמרתי את זה בקול רם. הוא אפילו רמז שהוא קצת רשע ושלא יוותר לי.
ואני הולכת לתפוס כמה פוקימונים בדרך הביתה עם חיוך והצעה לפגישה נוספת.
בלונדיני עוד לא היה לי,
ועוד עם שיער על הראש, בכלל...
