הילדון אומר לי שאני טיפוס אדמה ומתחיל להסביר לי כלמני דברים שנשמעים בדיוק כמוני. הוא ממליץ לי להפסיק לאכול מוצרי חלב ולאכול הרבה כתומים כדי לעזור לגוף להילחם בדלקת.
הוא ממשיך לדבר בזמן שהוא עושה לי רפלקסולוגיה ונועץ בי מחטים ואני מודה ביני לביני על החדר החשוך כי העיניים שלי דומעות. גם כי מישהו נוגע בי סופסוף, וגם כי אני נזכרת בדברים האלו, שכתבתי ממש מזמן לאיש המילים.
המציאות שלי מורכבת. היא גם אמיתית, וגם לא, ברמות מסויימות. אני יודעת להבחין בינן, זו חלק מהבעייה. לא מצליחה באמת, אף פעם, לעבוד על עצמי עד הסוף. זה נעים, לחיות במציאות מדומה שבניתי לי. זה כמו הוט קוטור משוכלל, עם גזרה שמשתנה בהתאם לחיים.
היא אמיתית, המציאות שלי. לא אמרתי שהיא לא. רק נראה לי שאני חיה אחרת, מאחרים. זקוקה לתיווך מילולי במינונים גבוהים. לא תמיד זה עובד, ואז הכל קורס. כמו הצבי על הכביש. כמו. מאטפורית. בכלל לא יצאתי מהמחילה התת אדמתית שלי. לא ריסקתי שום רכב, רק כמה לבבות. בעיקר את שלי.
השמש הכרחית. גם עבורי. אפילו שהיא שורפת. היא מצמיחה את אלו שאת שורשיהם אני מטפחת. נותנת להם כוחות שאין באפשרותי לתת. אני אדמה בעצמי כנראה, ניזונה מהשורשים שהרקיבו ומעושרת מרקבון המתים. יש בי הרבה לתת, ועוד הרבה לעצמי. אני סלע, פחמן מרוכז. אני יהלום. החומר הכי חזק. אני פרי בטן האדמה.
לא יכולתי לבחור אחרת, אלא באיש של אויר. של אור ושמש. לעיתים הוא מבקר בבטן האדמה, נשאר לצידי ועולה חזרה. וחוזר חלילה. הוא מלמד אותי שאפשר אחרת. שיש אחרת. שאני יכולה להיות אחרת. אם רק אבחר לי מילים אחרות.
מסתבר שהבחירה לא תמיד נתונה לי. לא באמת.
לא יודעת מה הייתי עושה לו היה מתחבר לצידי ומשתרג לתוכי לתמיד. לא הייתי אני יותר.
המילים שכתבתי אינן שלי יותר. עכשיו הן שלך, של קוראן. אחרי שתקרא אותן הן ישוחררו וידממו לנצח, אלא אם יקראו בהן שוב.
המילים שלי אינן נצחיות אם אין מי שיקרא בהן לנצח.
ואין, איש.
אין.
אדמה. זה מה שאני?
רוצה להיות אש, או רוח. אויר. כאלה שחולפים ונעלמים ומתפוגגים. אבל האדמה? היא נצחית.
יהלום? לפעמים הייתי רוצה להיות רגב, להתפורר ולהעלם ולהספג ולא להיות יותר.
נשמע פשוט כל כך, לא להיות.
ובכל זאת, אני גדולה כמו האדמה, וממשיכה להגדיל נפח ותופסת יותר ויותר מקום במרחב אפילו שהייתי רוצה לתפוס פחות.
ונמאס לי לבכות, ולכתוב רק תסכולים, ולדמוע בלי שליטה.
ולחיות ככה.
ולתהות מתי תגיע הנקודה הזו, הנמוכה והירודה כל כך, שממנה אתחיל לטפס.
כי כבר אין לי ציפורניים להאחז בהן, כבר אין לי כוחות להתנגד למדרון.
והנפילה הזו ארוכה הרבה יותר מדי.
וגם אין לי שיר
