the Vanilla message will be followed by a BDSM one
OKNOTOKOKNOTOK
לא מצליחה לבחור אחד. גם ככה די ברור לי שלא מקשיבים פה לשירים שלי. ובכל זאת.
רמות הריגוש כ"כ גבוהות שקשה לי לסדר אותן לפי סדר.
איירוסמית ובריטני היו הכנה לא רעה בכלל.
הזקן הרזה עם הצעיפים - מנותח למשעי ונראה כאילו לא התבגר בכלל - נתן יופי של שואו של להיטי ילדות שתמיד היה לי כייף לשמוע. כייף. פאן.
פנאן.
הביץ' עשתה מה שמצפים ממנה, ועשתה את זה טוב. הפלייבק היה מצויין, הפלייליסט עוד יותר. האווירה בקהל היתה מחשמלת ובחיי שממש נהניתי מרימקיים לשירים המוכרים. השרירי ואני כמעט ופצחנו בקומבינציית האינטרוולים האהובה עלינו, בניצוחה.
ביץ' או לא, היא מלווה אותי בריצות ומרימה לי מוטיבציה כל פעם מחדש. מזל שהיא לא שרה לייב, לא בטוח שזה היה מענג באותה רמה.
ואז הגיע סלאש. כפרה עליו. הבנאדם מלך. נשבעת לכם, אלו לא GNR שהופיעו על הבמה. זה הוא והוא בלבד שעשה את הערב הזה לקסום ומטריף. בכמה נקודות בכיתי מרוב התרגשות, למול אלילי ילדותי המפזזים על הבמה, מצמררים ומחייכים אותי כמו שרק הם יכולים. ג'ונגל אחד גדול של אושר, בעיר גן עדן נשכחת. נוסטלגיה משובחת. נחמד לרקוד לצלילי העבר, גם אם הם לא בפלייליסט הקבוע שלי. גם אם הם ואני כבר לא נראים כמו לפני 20 שנה (ויותר).
כל זה בנה חתיכת בסיס למה שהולך להתרחש על הבמה בפארק הערב. הצמרמורות לא מפסיקות לתקוף אותי בכל פעם שאני חושבת על השירים שלהם. כשהם היו פה ב99 או 2000 כמעט מתתי מהתרגשות. זו היתה הופעה מדהימה, הרפרטואר שלהם היה מצומצם יותר ממה שיש באמתחתם היום והם עשו את כל השירים שאהבתי. לדעתי.
חלפו לא מעט שנים. הם עדיין נותנים בראש. לא את כל מה שהם עושים אני והאוזניים שלי אוהבים. לא בהכרח המשכתי לעקוב אחרי כל דבר שהם הוציאו תחת ידם. ועדיין - הם בראש רשימת ההשמעה שלי כבר שנים.
תוך כדי כתיבת שורות אלו רצה ברקע רשימת ההשמעה שלהם, והאמצעי שלי שואל אם יש להם שירים לא עצובים, כי הוא לא אוהב שירים עצובים.
לא. אין.
עצוב וכועס.
פאק, איזה מן סוג של מזוכיזים קולקטיבי זה?
שולצי שואל אותי אתמול - מה אם הם לא יבצעו את No Surprises ? זה יהיה מאוד עצוב, אני חושבת. או משטרת הקראמה, או עצי הפלסטיק, או בר מזל. כל כך הרבה אהובים. גם גבוה ומיובש (נסחפתי עם העיברות? לא נורא), שנשמע כ"כ שונה בנוף היצירה המאוחרת יותר שלהם.
OKNOTOKOKNOTOK
בין הופעה אחת לאחרת היה לי דייט ראשון (ואחרון) עם נשלט שלא היה מרוצה מחוסר ההתלהבות שלי. הוא קרא לי אדישה, וברוב אדישותי ימים שלמים הרצתי את הרעיון הזה בראש. אני אדישה?
זו אני, האדישה, או שהוא היה לא מספיק מעניין? כן, חתיך. כן, חטוב ושרירי. כן, לא טיפש. אבל לא יצאתי מגדרי.
זו אני?
קשה לי למצוא את עצמי במרחב ההגדרות הבדס"מיות.
עברי כשנלטת לתפארת מפוקפק במקרה הטוב. לא יכולה לומר שמיציתי. רחוק מכך, אפילו. את רוב הפנטזיות שלי לא התקרבתי לממש. הפרטנרים שהיו, לא הרבה להזכירכם, לא לקחו אותי לשם. כל אחד היה חסר וכולם יחד השאירו אותי מנוסה וחסרה לחלוטין.
עברו שנים מאז שהצלחתי להתמסר, באמת, למישהו. והאמת, אני בספק אם זה בכלל יכול עוד להתרחש.
אני כבר לא אותה יהלום שהייתי. לטוב ולרע.
למודת אכזבות (למה כולם שמנים, למען השם? תגידו - מה קרה לכם? לא שמעתם על תזונה בריאה, ספורט וקצת משמעת עצמית? שולט עם כרס בין שיניו זה לא סקסי ולא משנה מה יש לו בין האוזניים, או הרגליים), קרה וקשה. לא סתם קשה, מיינד יו, קשה לריגוש.
הנשלט החתיך היה הדייט הראשון שלי בשנה האחרונה, לדעתי. וגם הוא החליט שאני אדישה מדי לטעמו.
מעניין אותי אם ההתלהבות שהוא הפגין היתה אמיתית או משוחקת. מזוייפת. "חולה על התחת שלך" אחרי דייט אחד מאוד ונילי וכמעט שום תקשורת משמעותית? ושעה אחרי מודיע שאני אדישה מדי בשבילו ושהוא לא מעוניין.
מעניין אותי אם זו אני שנשחקתי או שאלו כללי המשחק החדשים ואף אחד לא עדכן אותי...
ובכלל, האם הרעיון של נשלט יכול להוציא אותי מאדישותי (?) או שאני נובחת על העץ הלא נכון מלכתחילה?
קשה לי להאמין שזה יקרה לי, בכלל. להתלהב ממישהו.
הסיכוי שואף לאפס, לדעתי.
והשאלה הגדולה היא - האם אני בכלל רוצה?
כן ולא
טוב לי גם ככה
ונילית ספורט מזוכיסטית שאני
(בסוף בחרתי אחד. תחזיקו לי אצבעות שאזכה לקבל אותו בלייב הערב)
