המתמר מטייל והיא לוחצת ומכתיבה מילים שאני לא מבינה.
כלמני דברים קורים בשעה שבע מאחורי הפיטמה.
היא ממשיכה להפיק צלילים בעלי משמעות נשגבת מבינתי.
ביקשתי תרגום.
למה אין כתוביות בגוף הסרט?
עם כל הקידמה הזו, והטכנולוגיה - איך אי אפשר ללחוץ פאוז או להריץ לאחור כי איבדתי ריכוז לרגע???
היא מסבירה בחוסר הסבלנות האופייני לטכנוקרטים.
יותר מדי אנשים עוברים תחת המתמר שלה והיא הפכה את כולנו לעיסה אחת גדולה וחסרת חשיבות.
היא וחברותיה שמסרבות להקשיב לי בעודי מתחננת לזירוז התוצאות הכתובות.
עד שבוע. מתכון מצויין להתמוטטות עצבים.
האימונים הם מפלט מצויין.
מובלעות זמן בה כמעט שומדבר לא קיים חוץ מהתרגיל הנוכחי והנשימה הבאה.
מסיימת כל אחד מהם סחוטה, רטובה מזיעה עד לשד עצמותי ומותשת.
השרירי מוודא שהם יהיו אינטנסיבים הרבה יותר מהרגיל ושאר המתאמנים לא יודעים למה זה מגיע להם.
על הבמה כולי חיוכים, הרגליים עולות הכי גבוה שאפשר, הקפיצות הכי משחררות שיש.
הגוף שלי נותן יופי של עבודה, כאילו שום דבר לא מתחבא בשעה שבע מאחורי הפיטמה.
במסדרונות הארוכים אני פוגשת את הגולשת מהאימונים של שלישי ושישי. מסתבר שהיא עובדת שם.
ברגישות בלתי צפויה היא שואלת אם הכל בסדר ובמה היא יכולה לעזור.
מנסה לענות בקלילות, אבל כשהמילה "שד" נפלטת העיניים שלי מצטעפות.
הפנים שלה משתנות.
אני ממשיכה הלאה עם הבטחה להעזר בה אם יהיה צורך.
עם תקווה מאוד גדולה שלא יהיה.
כשמגיעות התוצאות הכתובות זה נהייה יותר ברור. וגם פחות.
בו זמנית.
מזל שיש גוגל שיתרגם את הקודים למילים של בני אדם.
ממצא סולידי עם חדש נמוך עד בינוני לממאירות (2-10%).
מעולם לא שמחתי כך למראה המילים נמוך עד בינוני.
היה הרבה יותר נחמד להיות אפסי. או כלום ושום דבר.
זה מה שיש.
הפקידה החביבה של הרופאה האנטיפטית קובעת לי תור לשבוע הבא. כולל ביופסיה.
שניים במחיר אחד.
שבוע ויום להמתין לבדיקה.
אחר כך להמתין לתוצאות.
שבוע ויום, בתור התחלה.
ביום שזה התחיל מחדש אימצתי אתגר חדש.
הימרתי על דקה וחצי והחזקתי מעמד דקה ושלושים וארבע שניות.
יום אחרי עליתי לדקה ארבעים וחמש. וגם זה היה אחרי אימונים מתישים.
ביום השלישי, בלי אימונים מקדימים שיעייפו אותי, הגעתי לשתי דקות ושניה.
אחרי יומיים שתי דקות וארבע שניות, אחרי אימונים.
ביום ראשון כבר הצלחתי להגיע לשתי דקות וחמש עשרה שניות.
אבל אתמול התפרקתי כבר בדקה וחצי, ולא הצלחתי לשפר את זה גם בניסון השני.
זה מתסכל מאוד, אבל אני לא מוותרת. היום, אחרי אימוני יום שלישי הקדוש, אנסה שוב.
השרירי אומר שעד יום שישי אגיע לשלוש דקות.
סימנתי מטרה.
מיקוד שיטשטש את כל מה שסביב.
את כל מה שקורה בשעה שבע מאחורי הפיטמה.
הכל מבעבע בי, כל המחשבות שמנסות לסדר תרחישים.
כלמני שבילים ודרכים וכבישים ונהרות שאולי והלוואי ובבקשה שלא. או שכן.
הכתיבה משחררת אותי מהצורך לסדר את זה ברור.
כי זה לא.
וגם בעוד שבוע ויום זה לא יהיה.
ברור.
וכל מה שנותר לי הוא להמתין.
להתאמן.
לפצח את האתגר.
לחייך מהבמה.
לקחת לצופים.
להכין צהריים.
לקפל כביסה.
שבוע ויום ועוד קצת אחרי.
איפה הכפתור של הפאסט פורוורד כשצריך אותו?
