ולא בא לי.
בא לי רומן סוער, זיון לוהט, לילה פרוע וסימנים לשבוע.
אבל לא בא לי להתעסק עם החיפוש, השיחות המאכזבות עם כל הגברים הלא נכונים כל הזמן. רק הלא נכונים. כל הזמן.
בא לי נשיקה סוערת כמו בסרטים, עם ידיים שרועדות מהתרגשות ופרפרים בבטן.
אז?
החיים מזמנים לי אכזבות ברצף, האמון שלי בגברים לא קיים והטעם שלי השתנה כ"כ שהסיכוי שלי למצוא משהו/מישהו שיכנס למסגרת הזו שיבוא לי עליו נמוך מהסיכוי לשלג באילת בשעה/שבוע/שנה הקרובה.
קוראת אותו ונפער בי כאב ששכחתי שיכול להופיע. לפעמים יש סדקים בחומה שעוטפת אותי.
לפעמים זו אני שחורצת אותם.
וכל העייפות לא מעלימה את הכאב.
וכל הטרקים לא מוחקים את הזכרון.
והנוכחות שלה, מסתבר, לא הופכת קלה יותר.
אז עוד שבוע (קצת פחות) בורחת לעיר הגדולה לכמה ימים של העמדת פנים. של לבד. של בדידות מאיימת.
שוקלת לפתוח טינדר, מגלגלת את הרעיון כל כך הרבה פעמים.
אבל אין לי סבלנות אליהם, למעמידי הפנים.
אז איך יבוא מה שבא לי אם כל מה שאני עושה זה להסתובב במועדונים הלא נכונים (מי אמר כושר ולא קיבל?) כל הזמן?
לא יבוא.
וחבל.
ואולי תבוא איזו נחמה, ואולי לא...
