בפעם הראשונה שהשרירי כתב לי "הבוסית שלי שיכורה" נפל לי האסימון.
לא שאני שיכורה!
שאני בוסית.
שלו, ושל רבים נוספים שפעם היו מדריכים שלי. פעם. ממש לאחרונה.
בוסית.
גם לי יש אחת. אחרי שנים רבות של עצמאות אני שכירה בכירה, עם בוסית. חמודה, אנחנו ביחסים טובים. לפחות בינתיים. ועדיין. בוסית.
אני בחופש.
זה תוכנן עוד לפני הג'וב החדש ככה שלבוסית לא היה מה לומר בעניין.
ופתאום קלטתי, שבפעם הבאה שיבוא לי חו"ל, או סופ"ש, או סתם לא לצאת מהמיטה - אני צריכה לבקש רשות.
זה קטע!
מצד שני, אני מאוד נהינת בג'וב שלי. מאוד.
ומקבלת פידבקים ממש טובים על התפקוד.
ממש.
אז יש לי בוסית.
וגם אני בוסית.
וגם שיכורה. לעיתים. וזו עת שכזו.
שיכורה, ובחופש.
ונוף.
והיום, שיכורה דיברתי עם השרירי. והוא טען שאני לא שיכורה מספיק.
ואני חושבת שזה מצב תמידי ובלתי הפיך.
לא שיכורה מספיק ויותר מדי בשליטה.
הילדים משועשעים מאמא שיכורה. גם אבא שלהם, למרות שגרר אותה לשיחה (לא לשיחים) מעציבה.
אני פחות. משועשעת. ויותר מדי לא מספיק. גם שיכורה.
ובא לי להיות שלוחת רסן, ולכתוב להן כלמני דברים. ואני מרסנת. ומוחקת.
כמעט את הכל.
ולא מספיק. מסמיק.
הר.
עץ, וטוויסט.
חצי לוטוס בעמידה.
ברך גבוהה.
סיבובי בהונות.
נשר נוטה
הר מוארך ואקדח.
זה ממש לא מספיק שיכורה. 
