3 שנים נתתי למקום הזה - למטה בהר במרתף של החוג לתאטרון ,בפקולטה למדעי הרוח היכן שמאחסנים את כל התפאורות נחשפתי בפעם הראשונה לבדסמ.
מי שגילתה לי את הגלקסיה החדשה הזאת היתה ליסה (במקור מקונטיקט- בפה מבלואולנד). היא היתה יפה כמו בסרטים, בלונד קליל עיניים טורקיז גוף של אלוהים ודיבור מסריח כמו של זונה בבר בנמל של ליברפול, הנשלטת הראשונה שלי .
אהבנו לשתות ויילד טרקי בכוסות של שוט (שזה שני צייסרים בול) לעשות מלא סמים ולהזדיין כאילו אין מחר, בכל השירותים והמרתפים והמבוכים והמשרדים של האוניברסיטה שבהר. אהבנו לדבר על החיים שלה ילדת שמנת מאומצת של 2 פרופסורים לכלכלה. לא היו לה חיים קלים ב any town USA, אני חושב שבזכותי היא חזרה לצחוק.
באמפי מאחורה בחושך באמצע הופעה של פוליקר, בכיתות טבע הענקיות על הפודיום, בחדר של ראש החוג למשהו שלא מרוויחים ממנו כסף, במחסן צילום של בצלאל, אבל הכי אהבנו ....את מרתף התפאורות.
בחושך קשורה בחבלים עם רגליים באוויר ערומה וכואבת עם פליקר שמהפנט, בקור בחום בזיעה, עם מצבטי פטמות שהמציאו בבוסניה בתקופת המלחמה, עם זרנ וק של כיבוי אש, מוזיקה של מטאל נורבגי נוהם, משקולות לדגדגן, גאג, והמון גלגולים על הבמה , ובתוך כלוב. כוח עוצמה רתק.
והיום אחרי מלא זמן עברתי שם וקפצתי לקפה אצל חבר שהיום פרופסור למשהו סיני לא ברור, וכל אבן הזכירה לי את ליסה שחזרה לקונטיקט, זאת שפתחה בפני עם הכוס המהפנט שלה את שער הפלאות , לנתז על חלל שדרכו קופצים למימד אחר ....ליסה האקסטרימית תמיד אצלי בלב. אהבתי אותה במיוחד.
ליסה 👇