כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

הזין שלי כל כך עמוק בתוכה שהיא בקושי נושמת.

וככה אני אוהב אותה עד לגמירה שלי. 

ואחריה.

וככה היא צריכה אותי בדיוק.

מפרק אותה.

אבל מחזיק בכול החלקים ואז מרכיב מחדש.

ואין משהו בעולם שאתם רוצים מאשר להיות שם באותו רגע. האחד עם השניה.

לא תמיד זה חדירה.

לפעמים זה פגיעות ורגישות שאתם לא מרשים לאף אחד אחר לגעת בה.

לפעמים זה הבנה שלתת ולקבל זה דברים שלוב אחד בשני שהחיבור הטוב רק מעצים.

היכולת לשחרר, הידיעה שזה מקום בטוח, הכי בטוח, גם לך וגם לי.

ואז אין שיא שלא ניגע בו, אין הר שלא נכבוש, אין ענן שלא יקנא בנו.

אנחנו עוצרים את עצמנו בחיים, כל פעם בגלל סיבה אחרת. לפעמים סתם מתביישים.

לפעמים מנסים לשחק תפקיד שבחרנו לעצמנו. רוצים להיות חזקים או חלשים, רוצים להיות.

לפעמים זה מגיע מביקורת עצמית ואנחנו המבקרים הכי טובים של עצמנו.

כל כפל שיש בגוף, קמט, קילו מיותר, כל רגישות שיש, כל פחד.

אז כשזה נכון זה נעלם, המעצור הזה. אין יותר בושה. אין פחד.

יש שלמות, יש פגיעות, יש קרבה עמוקה ויש חיבור שמרשה הכל.

יש גם כבר ידיעה מושלמת האחד של הגוף של השניה.

זה הרגע שבמקום לספור כמות גמירות, סופרים את החוזק שלהן.

הכמות כבר לא חשובה.

לא נגעתי, זה רק תרגום.

אז מוכן לוותר על לגעת בך לתמיד. כי אני יודע שאת מרגישה אותי אכשהו.

את הכי קרוב לגן עדן שאי פעם אהיה, ואני לא רוצה לחזור לבית עכשיו.

וכל מה שאני יכול לטעום זה את הרגע הזה.

וכל מה שאני יכול לנשום זה את החיים שלך.

בקרוב או מאוחר זה יגמר, אבל אני לא רוצה להתגעגע אליך עכשיו.

ואני לא רוצה שהעולם יראה אותי, כי אני לא חושב שהוא יבין

כשהכול נברא בשביל להישבר, אני רק רוצה שתדעי מי אני.

אז לא יכול להלחם בדמעות שלא מגיעות או ברגעים של אמת בחיים .

כשהכל מרגיש כמו בסרט, אתה מדמם רק כדי להרגיש חי.

הכי קרוב לגן עדן.

ומדמם רק כדי להרגיש חי.

והפער בינהם כל כך קטן.

כמו ביני לבינך.

ים שלם, אוקיאנוס, אבל אז כמעט ומרגישים את השערות הקטנות בגוף סומרות. ככה קרוב.

עברה יותר משנה מאז שנגעתי, לא שורות, לא באמפ, כלום, שנה נקייה לגמרי.

וזה לא שמצאתי את עצמי בשנה הזאת.

אז אולי כדי לנקות את הראש אני צריך קצת סמים, לחשוב על הכל מבחוץ.

הזמנתי קצת יותר מדי. וקיבלתי חומר מעולה.

עכשיו צריך להחליט עם מה להתחיל.

אני שוכב על ספה אפורה נוחה ומבודדת. ערום, ומנסה לחדד מה אני הכי רוצה.

אולי זה קצת לא הוגן. אבל סמים תמיד דיכאו אצלי את החשק המיני, אבל בצורה לא ברורה גם חידדו אותו.

נגיד אני הכי מיני, מרגיש הכל יותר טוב, אבל לא ממוקד גמירה, רגוע יותר.

נראה לי שאני רוצה נשים שכבר היו לי, בסצנות שכבר עשיתי ועשו לי טוב.

הנשים היו לפעמים קשות מדי, לפעמים לא נכונות לי, אבל הסקס היה מעולה. ואני מתגעגע לזה, הגוף שלי עורג לזה.

חסר לי גם את ההרגשה שהן אוהבות וצריכות אותי.

מוכנות לעשות הכל עבורי, ואני, אני אף פעם לא לוקח מהן משהו שהן לא רוצות ממש לתת לי.

ואז יש את החדשות, שאני רוצה יותר.

יש אחת שהמצב ממש מעצבן איתה, מפחיד אותי שהטבע הטורף שלי יזיק לה, אבל זרמים של רעב עוברים בי כשאני מדבר איתה, אני מרגיש אותה נזהרת ממני, יודעת שאני מסוכן, רעבה גם. ומשהו בי רועד גם, מרגיש את השבריריות שלה, מעריץ את החולשה שלה מולי.

כמה דפוק אני.

יהיה לזה תכף המשך.

אחרי שאבחר עם איזה סם להתחיל.

לא יודע כמה זמן זה יקח לי. ואם זה רכרוכי.

אבל זדיינו, לפחות זה אולי יעזור לי להבין בעצמי.

כלב צריך כלבה.

דוב צריך דובה.

גירף צריך גירפה.

והחתולה מוצאת חתול.

והעכברה מוצאת עכבר.

והסמרטוטה מוצאת...

תדאגו לבחור את מה שמתאים לכם.

תזכרו שגם לביאות יודעות לנבוח.

מי רוצה לחיות במציאות מציקה?

מי רוצה לחיות בתוך שיגרה משעממת?

אז לפעמים קורה לי ובטעות ואני נותן למציאות לגעת בי, ולשגרה לבקר אותי.

רק שזה חייב לבוא עם לחיות בסרט יחד. חיבוק דוב שכזה, כמו גמירה שכואבת והתחושת מתערבבות ומעצימות אחת את השניה.

אני חי בסרט בערך מגיל 17, עברו כבר 32 שנה מאז. והסרט הזה הפך לסדרה בהמשכים.

זה סרט שרק נשים צופות או משחקות בו איתי.

יש תפקידים ראשים ויש תפקדים זוטרים, לפעמים זה דרמה, לפעמים קומדיה, לפעמים זה רק פורנו במיטבו.

אבל שומרים כאן על כללים של בטיחות. ויש המון רצון טוב.

אני חי בסרט, ואני אוהב את זה.

אני בוחר לי סצנה מטורפת, פעלולים, אתרי צילום אקזוטיים, אני חובש על דמויות ומסכות.

והכל מותר, כמעט הכל. וטוב לי ככה.

זאת החלטה שעשיתי פעם, ומאז אני עושה הכל כמו בסרט.

הבנתי אז שהמוות מובטח לכולנו.

לחיות זאת אומנות שרק בודדים בוחרים ללמוד.

זה הסרט של החיים שלי.

הבחירה בחיים, הידיעה שאולי נמות מחר.

ביום שאמות.

אני רוצה להתחרט!

אבל להתחרט רק על דברים שעשיתי.

אני לא מוכן להגיע ליום המוות שלי כשאני מתחרט על זה שלא עשיתי דברים.

הצעה הוגנת.

התנאים ברורים.

אפילו הבחורה שתהייה שם מתאימה.

ההצעה הגיעה מבחורה אחת שמארגנת מתנת יום הולדת לחברה שלה.

סרבתי.

(הסיבות שמורות איתי.)

אבל את החברה המארגנת שאין לי מושג איך היא נראית בכלל, הייתי שמח להכיר.

לפעמים אני נכנס למוד שונה.

הקול שלי יורד והופך לנמוך יותר, הדיבור איטי יותר ועמוק. סמכותי.

המבט שלי גם חודר יותר. הגוף שלי מפריש פרומונים מדויקים לתוכך שאת תרגישי עמוק בבטן שלך, בין הרגליים גם, אפילו אם זה מבעד לטלפון .

המחשבה שלי סורקת הכל, אני מבחין בכל פרט, הכל קורה הרבה יותר לאט, כאילו יש לי שליטה גם על הזמן. פתאום כל תזוזה של שד, הרמת גבה, סימן שיזוף, מתוק שנוגע לך בחוש הטעם, מחשבה שעוברת לך בראש, שינוי בקול שלך, או פרצה אחרי שחשבת שאת חזקה מולי, הכל נספג לתוכי. ומתוכי יוצא צונאמי עמוק שיסחף אותך אלי. את תאבדי את עצמך בתוכי, בדיוק כמו שאת רוצה ובדיוק כמו שאת לא רוצה.

זה מוד טורף. שלא תמיד אני יודע מתי הוא מגיע ולמה, אבל מרגיש אותו מייד, כאילו עלה לתוכי סם חדש, משהו שמחדד אותי ונותן לי יתרון על העולם.

זה היתרון שלי!

מתנה שהגנטיקה הדפוקה שלי נתנה לי.

מוח שרוט, צרכים ויכולת מינית מטורפת.

ויכולת להשיג אותה, אותן, אותך. הכל בעצם.

זה עוזר לי בעולם העסקים, זה עוזר לי כשאני יושב בבית קפה, זה עוזר לי מול נשים, מול חברים מול העולם כולו.

אבל אולי זה גם החיסרון שלי.

אני לא יודע להיות רגיל כל הזמן.

עכשיו אני במוד הזה בבית קפה בתל אביב.

דאמיט.

אני מניח בצד את כל האקטיביזם. אני לא נכנס עכשיו למידת השליטה. או לאקטים מיניים ברורים. 

אני רק רוצה לדבר על החיבור, הקסם שבקשר נכון. 

כשאת ואני יודעים בדיוק מה מותר ומה אסור לנו, יודעים בדיוק איך ומה הצד השני מרגיש, נמצאים בתוך מטריקס של מקום בטוח שלי ושלך. מקום שאין שלם ממנו. שומרים אחד על השניה. 

זה לא קשור לאהבה אבל מנצח אותה, זה לא קשור לסקס אבל נוכח ומעצים אותו. 

אני בחתונה עכשיו, שתתי חצי בקבוק וחיזקתי בעוד משהו, ואני מרגיש את הקרבה שתכף תהייה לנו. 

אני מלטף אותך בדימיוני, נוגע בך נכון. כמו שאת צריכה, מרסן אותך, מחזיק ומכיל, מנקה לך את הלב מכל מיני מזיקים, ונותן לך מקום איתי ובתוכי. 

ואין דבר מסוכן מזה. 

אין דבר מסוכן ממני.

לך.