לפני שנתיים. יום שבת, 17 באוגוסט 2024 בשעה 6:46
הוא יודע שאני צבוע.
שאני לא באמת שם עליו זין.
שאני לא מאמין שהוא בכלל שם.
ואני יודע שאם הוא שם.
אז אני לא צריך לדבר איתו בכלל.
הוא בעדי בכל מקרה, והכל יסתדר לי.
ובכל זאת.
יצא לנו לדבר בחיים שלי כמה פעמים ברצינות.
פעם כשאבא היה מחובר למכשירים והיה רעש של ציצוף ברקע, וריח של מוות מסביב.
והרופאים בפעם המליון כבר אמרו לנו שאין יותר סיכוי.
אני התחננתי, והתעקשתי.
הוא הקשיב, ואבא נשאר עוד כמה ימים.
ואז ויתרתי, אבא סבל מדי.
ואבא ידע לסבול, רק שידעתי שאפילו עליו זה גדול מדי. הבנתי שאני אנוכי. ושזה לא בסדר יותר.
ואז במקום הכי נמוך שיש, כשלא נשאר הרבה מאבא כבר, אחרי 14 יום 6 שעות ו18 דקות של קריסת מערכות.
חיברתי לאבא את מכשיר השמיעה שלו, ואמרתי לו שאני אדאג להכל, שיהיה בסדר כאן, ושהוא יכול ללכת.
ניתקתי את המכשיר שמיעה שלו, נישקתי את אבא, ו3 דקות אחר כך המכשירים הפסיקו לצפצף...
עולות לי דמעות גם עכשיו כשאני חושב על זה.
מאז אני יודע ש21 זה מספר המזל שלי.
דיברנו גם אחרי שאמרו לנו שאמא קיבלה את המחלה, ונשארו לה רק 4 חודשים.
הוא הקשיב לי אז שנתיים שלמות כמו גבר.
אמא הלכה והצתמקה, אבל נשארה איתנו מחייכת וגאה בנו.
עד לילה אחד שישנתי בו יותר מדי...
וכשפניתי אליו כבר היה מאוחד מדי.
הוא אמר לי שאפשר, אבל היא כבר לא תהייה אותו דבר.
כל כך רציתי, אוי אלוהים כמה שרציתי,
רציתי עד שכאב לי מחזור הדם שלי בכל פעימה של הלב, זה בער בי כמו אש שעוברת בורידים שלי.
אבל יותר רציתי שהיא לא תסבול חיים בלי חיים.
אז ויתרתי.
והייתי צריך לעשות את זה בנידת ראש לרופא,
...שלא יעשה החייאה והיא תחזור לנו צמח.
ובפעם האחרונה שדיברנו זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו בקשר אלי.
עד אותו יום, אף לא פעם אחת ביקשתי משהו עבורי.
לי תמיד היה הכל, בלי שאבקש.
זה קרה כשחשבתי על לשנות את החיים שלי.
אמרתי לו שחלק מהשינוי זה שאני והוא נפרדים עכשיו לתמיד. שלא אדבר איתו שוב.
אני יודע שהיה בקול שלי נימה של התנצלות.
ביקשתי שלא יפריע לי ללכת בדרך שלי.
הוא חיבק אותי כמו אמא ששולחת את הבן שלה לעזה. יודעת שהוא לא צריך ללכת לשם.
יודעת שאולי לא אחזור.
שזה לא מקום טוב להיות בו, לא מקום טוב ללכת אליו.
יודעת שלא אחזור משם שלם, ואולי לא אחזור בכלל.
גם יודעת ששום דבר לא יעצור אותי.
וכמו בעזה,
יש את אלה שלא חוזרים. נשארים צעירים לנצח.
יש את אלה שפצועים בחוץ,
לאלה יש יום כאב, יום הסתגלות, יום חיוך. חניה בתל אביב, ושנים של להבין את העולם מחדש.
ויש את אלה שפצועים בפנים.
הכל נראה בסדר איתם, עד שזה לא בסדר.
במקרה הטוב הם הופכים לזמרים, ובחלק מהזמן יש להם חששות על מה שרצו להגיד ולא אמרו
ואם יש להם מזל, ומגיע להם, הם הופכים לגיבורים.
או שהם שורפים את עצמם, כדי שאחרים יקבלו יחס מהצבא והמדינה.
ואין לכם מושג כמה הפער בין אלה לאלה קטן.
ואז יש אותי.
אני חזרתי מהעזה שלי לבדידות
הסתגרתי לבדי בתוך אין סוף מערכות יחסים. קשרים וחוויות.
כאילו אני בוחן את היכולות שלי לא למות מזה, מנסה להוכיח לעצמי שאני יכול הכל, או הכל יכול. ולבד.
ולא פניתי אליו שוב.
אבל הוא לא מפסיק להיות שם עבורי. כאילו דווקא.
אני מסתבך, והוא שולף אותי כאילו במזל, כאילו זה לא הוא בכלל.
ואני מתעלם מזה, ושוב קופץ למים העמוקים. מחפש משהו מסובך יותר, מסוכן יותר, הזוי יותר.
ואז נזכרתי במשהו שאבא שלי עשה עבורי כשהייתי ממש בתחילת הדרך שלי.
כשפתחתי את העסק הראשון שלי.
ואבא שלי כל כך התנגד בכל דרך שהייתה לו לזה שאפתח את העסק הזה.
רק היום כשיש לי ילדים משלי אני מבין כמה הוא צדק.
פתחתי בכל מקרה.
אבא שלי לא דיבר איתי 4 חודשים.
ורק כשמכרתי את העסק הזה. שאגב הצליח מאוד כלכלית.
רק אז גיליתי.
שמאחרי גבי, אבא שלי לא הסתפק בלהתנגד לעסק שלי בכל צורה שהוא רק יכל.
אבא שלי עשה יותר מזה.
אבא שלי הלך מאחרי גבי.
...וחתם כערב לעסק הזה, לפני שפתחתי, ורק ככה הצלחתי בכלל לפתוח אותו.
אז אני הכי חזק, ואני יכול הכל, וגם יש לי הכל.
ואני לא מפחד מכלום.
רק שהיום אני מבין שזה בדיוק היתרון והחיסרון שלי.
כל אלה הן היתרונות החסרונות שלי.
אולי הגיע הזמן שאני והוא שם למעלה נעשה סולחה.
אני מרגיש שאני לא צריך יותר לקבור את עצמי בהרבה של שום דבר.
לא צריך לצלול בתוך לוע של כריש,
לא צריך לקפוץ ממטוס בלי מצנח,
לא צריך לשבור שום שיא.
לא צריך להוכיח כלום, בייחוד לא לעצמי.
אני יכול להרגע, לחיות בלי לרצות עוד או יותר.
לתת לדברים שיגיעו אלי.
והוא שם למעלה ידאג לדבר יחיד שאני צריך ממנו, בלי שאבקש.
הוא ידאג לעשות עבור מי שחשוב לי, את מה שהוא עושה עבורי כל הזמן.
ואני פתוח לשיחה איתו אם הוא צריך משהו גם.
