|
|
|
קריספיות ומהבילות.
יש נשים שהן סגולות כמו גשם, בשלות כמו יין.
משכרות ומרטיבות.
יש נשים שהן כמו מחלת נפש, מעירות בך טירוף.
ממכרות ומפרקות.
יש נשים שאני רוצה יותר, יש נשים שאני רוצה הרבה יותר, ויש נשים שאני הכי רוצה.
ויש נשים שפשוט לא יקרו אף פעם.
מתישהו אני אלמד לתת לנשים לבחור אותי.
מתישהו אני אבין שאני לא מבין.
מתישהו יגמר לי הכוח.
או שהכל ישאר אותו דבר, ואני אמשיך לקנא בעצמי ולהתבאס כשאני ניזהר.
ובכל זאת כמו נרקומן שמחפש מנה כולנו משוטטים לנו כאן.
גם כשאסור, כשאין טעם.
סתם כמו הזויים שוב ושוב נופלים לאותו בור כואב.
כאילו בכוח בוחרים את האדם היחיד שיכול לסדוק לנו איברים פנימיים.
וזה לא שאין סימני אזהרה.
זאת לא טעות, לא בחירה לא נכונה.
המחירים ברורים, הטיפשות גם.
אז עכשיו ברגע של צלילות, כשאני לא בשום בור, כשהלב שלי בריא.
אני שוב כאן.
דביל.
בלי לחשוב על נחיתה.
לעוף על החיים
בלי לתכנן לאן בכלל.
לעוף על החיים.
בלי מחירים או מחשבה.
לעוף על החיים.
בלי לעצור לנשימה.
לא צריך יותר מזה, לא צריך גם תמיד.
לעוף על החיים זה לאהוב את עצמך.
ואני, אני תמיד היייתי טוב בזה.
אבל אז פתאום צריך לנחות, או הגעתי לקצה העולם, קיבלתי את החשבון והמוח התעורר.
ואני צריך לנשום.
ובקצה העולם, כשקשה לי לנשום, החשבון מטורף ואני יודע שאתרסק, שם, בדיוק שם, אני חושב על איך אני הולך...
לעוף על החיים מחדש.
אני לא באמת רוצה לפרט, אבל באמת שיש לי יותר מדי.
בכל תחום שרציתי, בכל תחום שאפשר, גם בתחומים שלא מגיע לי.
בכל תחום שאני מכיר, כמעט.
ועדיין אני לא שבע.
וזה לא שחסר לי הכמעט, ואני גם לא מתבכיין או מנסה להשוויץ, רק מנסה להבין.
להבין מה אני עושה עם זה.
להבין את עצמי.
אבל האמת שרוב הזמן אני מוותר על להבין, וסתם נהנה מהכל.
יש לי מצב של טורף, מצב של אוהב, מצב מחובר, ומצב נהנתן, ואני הכי טוב בלחבר אותם יחד עם הבת זוג הנכונה.
רק שזה לא משהו שאפשר לחיות איתו, זה לחיות בעוצמה גבוהה מדי.
אז אני צריך לחלק את זה, לתת כל פעם חלק אחר בי, לתת חלק אחר לכל אישה.
או לתת הכל לאחת, אבל רק לזמן מאוד מוגבל וקצר. ואחר כך מנוחה ממני.
כי אין מישהי שיכולה לחיות עם האנרגיה הזאת לאורך זמן.
אז זאת הברכה שלי, וזאת הקללה שלי.
ואני לא מחליף אותה עם שלכם.
יותר מדי זה השחור החדש!
אז אני לא מתחיל לכתוב אותו עד שהראש שלי נקי.
בייחוד שאני עדיין על שולחן בבר שאני לא מכיר עם כל מיני גרמניות שיודעות שאני סוטה.
והכל התחיל תמים לגמרי.
זה התחיל בזה שלא היה להם מקום עבורי במסעדה שאני מחבב ושלא הזמנתי בה מקום שבועיים מראש, ומארחת שמחייכת בחזרה כשיודעים לענות לה.
בהתחלה היא הושיבה אותי בבר, ואז פתאום באה להעביר אותי למקום אחר כשהיא מתנצלת נבוכה.
אמרתי לה שזה בסדר, התמורה הוגנת, והיא לא התאפקה ושאלה מה התמורה...
המבט הזה שלך, אחלה תמורה, מוכר לי משהו.
אתה בשניות קולט את זה שהיא יודעת שאתה יודע.
ואז הגיעו 2 צייסים, ואני לבד.
אז אמרתי למלצרית שיש לי בעיה שתקרא רגע למארחת.
וכשהיא הגיעה ושאלה מה הבעיה, אמרתי שאני יכול לענות על זה, אבל היא באמצע העבודה.
הפנתי מבט לכיוון הצייסר ואמרתי לה ש... אני לא שותה לבד, אז אפשר עכשיו, אפשר מאוחר יותר.
ובגדול אני בעד גם וגם.
הצייסר עף, המבט נשאר, ואני, תמים שכמוני, מייד הבנתי שהולך להיות לי ערב מעניין.
מכירים את זה שפתאום אתם מגלים שגם למקומות מוצלחים יש ספיקאיזי...
אנשים שנכנסים למסעדה, אבל בעצם לא יושבים בשום מקום. אני בטעות שמתי לב לזה כשהגיעו 2 נשים עם דלקת ריאות קשה.
תמים שכמוני.
קיצר, מלצרית שוב, ותקראי למארחת.
והפעם כשהיא מגיעה אני לא שואל, אני מנומס, אבל פשוט אומר לה, כמו שהיא רגילה.
אני חוזר עוד שלוש שעות, את תסדרי לי מקום בספיקאיזי.
ותצטרפי.
היא מלמלה משהו שלא ממש הקשבתי לו. בדיוק עברה לי בראש מחשבה על זה שבטח האצבעות שלי יהיו בתוכה גם בתוך הבר שם.
מזל שאני ילד טוב ירושלים.
הכל מתוכנן כבר.
משהו טוב הולך לקרות.
ואני בציפיה.
ואז טלפון לא צפוי. והעולם מתהפך.
כל הדברים שהיו חשובים לפני רגע נעלמים.
ורק דבר אחד מטריד אותי.
וכשהסערה שוקעת.
רק אז אני מרגיש את הפיספוס.
בטח תכף מוחק את זה...
ואם זה שם כולם מרגישים בזה.
ואז לא משנה מה אתה לובש, מה הגובה שלך, מה צבע העיניים.
כלום לא משנה.
זה שם.
וזה מה שחשוב.
וכשאין, אז אתה יכול להתלבש יותר טוב, להיות גבוה, או שרירי, אתה יכול לרקוד על ראש גם, זה לא משנה.
הגמד עם הסקס אפיל יקח לך את הבחורה.
ככה פשוט.
סקס אפיל.
כל השאר שטויות.
אני כאן כבר המון שנים. יותר מעשור.
וכולי כתוב כאן, כולל המחשבות, האכזבות, האיכויות והפחדים.
אני כתוב כאן בצורה חסרת הגנה, כשאני אומר הכל ולא מפחד מכלום.
נהנה ממסך השחור שעומד ביני לבינכן.
אתן יכולות לראות את הדרך שבה אני מצייר את המציאות שלי במילים ולהבין אותי, או סתם להנות מהציור שלי.
אז להכיר אותי סתם כי הפרופיל היה נחמד זה כזה בזבוז.
וכמובן שצריך גם לדבר אחד על אחת כדי להכיר.
רק שצריך לזכור שכשמדברים לפעמים יוצא ממני גם התרגשות, חרמנות, או אפילו יהירות מיותרת, וזה יכול להסתיר את מי שאני באמת.
אז כשאתן רוצות להכיר אותי. הכי פשוט.
תקראי אותי קודם.
אם הכאב לא עושה לך טוב, הוא לא ממש מגרה אותי.
וכשהוא כן, אני עף.
כשאני חונק אותך עם היד שלי או עם הזין שלי, חוץ מחוסר נשימה אני מרגיש את הצורך שלך בזה. לא להיות בשליטה על הרגע הזה, על עצמך גם.
כשאני משחק לך בפטמות, בעדינות כמעט לא נוגע בהן ואז ברגע הנכון צובט אותן ורואה אותך מתענגת על הכאב, האצבעות שלי מחייכות.
והמנעד הזה בין עדין מאוד למכאיב מאוד כמו זיקית מתאים את עצמי למקום הזה של להיות החוויה הכי טובה שלך.
אין לי תחרות להיות הכי מכאיב או הכי עדין, רק תחרות להיות הכי כמו שאת צריכה. ככה אני צריך אותך מסופקת, הכי.
ואז במקום הרגיש הזה, שכולך כבר בתוך זה, שם את רוצה אותי עוד, רוצה אותי יותר, וטוב לך!
טוב לך הכאב, טוב לך הרצונות שלי, טיבעי לך לתת לי את כולך.
ואני תמיד מקבל יותר.
יותר מאחרים, יותר משתיכננת לתת לי, יותר ממה שחשבת שאת מסוגלת.
