כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

הן לא כחולות או סגולות.

הן לא שורפות או כואבות.

את לא מתגאה בהן ולא מתביישת בהן.

את לא שונאת אותן או מחכה להן.

העקבות שאני משאיר אחרי אצלך בגוף... או בלב.

פועמות גם לי בגוף.. ובלב.

טעימות ורעילות כל כך.

למדתי לא להתחיל קשרים סתם כי אני חרמן.

וגם לזהות מתי הצד השני רגיל לפירורים רק, ואז אני פחות מתאים.

עכשיו נשאר לי רק ללמוד איך למצוא שקט לנפש הסוערת שלי בצורה אחרת.

תאונה מהסוג של חלקי גוף מתעופפים באוויר, נשמות יורדות לגיהנום.

עשן בריח של ברביקיו, וים של כאב מיותר תכף נמצא שם.

ולמרות כל זה. לדעת ש...

1. אני לא יכול לעשות כלום לגבי זה.

2. זה לא תפקידי לעשות משהו בנושא.

3. מגיע לה תאונה.

אז למה זה משגע אותי בכל זאת?

אני לא יכול להיות בקשר כשאני לא מרגיש שממש רוצים אותי.

וקשרים שונים תמיד מאתגרים אותי בצורה לא טובה.

בעולם שלי זה קל וברור, אני אדאג להיות הסקס הכי טוב שלך, ככה פשוט. 

זה נותן לי מרווח ביטחון ומייצר לי ערך אצלך.

ואת, את תחשבי עלי כל פעם שתגמרי או אפילו יותר מזה, כשתחשבי עלי, זה מייד יקח אותך לתשוקות ולפנטזיות שלך.

טריגר שכזה.

אני נותן לך את השיאים שלך.

ואז לי מותר כבר כל מה שאני רק יכול לרצות ממך.

אבל יש מקום אחד שכל הזמן מפחיד אותי.

מקום שבו הענפים צומחים ומתלפפים סביבי מגבילים אותי, שורטים וחונקים אותי.

שאזיק לך.

אבל עדיין בעיה. 

אז תברחי ממני, תתקרבי אלי, תרקדי בלוחות הזמנים שלך.

בסוף הילדה צריכה את התרופה שלה. 

ואני. אני צריך את הילדה שמולי. 

אז מי יותר חולה?

ומי התרופה כאן...

זה שיש מסך שחור ביני לבין אחרים ואחרות כאן.

לפעמים זה מבאס כי אני לא יכול לתלוש למישהי את הפטמה על החוצפה שלה.

ולפעמים זה מבאס כי אני לא יכול לתת לאיזה ילד ממושקף כאפה עם הזין שתחזיר אותו למקום שמתאים לו.

אני מבין את היתרונות של האנונימיות.

אבל לפעמים כל כך בא לי לשבור את המסך הזה ולעשות סדר.

כשאת עונה לי אני שומע נבוכות בקול שלך שתכף תעלם.

הנבוכות זה אחד הדברים הכי מיותרים ביננו. 

מעצור לקרבה.

והתשובות. לרוב מאוד תמימות ודומות.

אנחנו נתקן את זה פעם.

אולי.

שיגנו עלי.

אני צריך לחפור תעלות סביבי, ולמלא אותן במים שקטים.

אני צריך למצוא תנינים רעבים ולתת להם לשחות בתעלות האלה.

אני צריך למצוא דרקונים ולתת להם לעוף מלעלה בשמיים, לפרוש כנפיים ולהפריח אש סביבי.

לשמור עלי מעצמי, לשמור עלי מאהבה.

אני צריך צבא שיעמוד מסביב, עם חרבות חדות שלופות, ומבט שחור מפחיד.

שאשאר לבד. 

ככה הכי טוב.

ככה אני לא מזיק לאף אחת, ככה אני לא מזיק לעצמי גם.

רק שאין חומות עדיין, ואין תעלות, אין מים ואין תנינים.

אין דרקונים, אין אש, אין צבא או חרבות ושחור.

אין שמירה.

ואני עדיין לבד.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=49786&postid=629819

עכשיו הוא מקבל את כתר!

ועכשיו אני קצת מרחם עליו...

וחלקים בי עורגים להיות במקום אחר בכלל.

אני חסר שם, ושם חסר אצלי!

אולי...

(הלוואי)

אני בטוח אמחק את זה תכף אבל אז מה.

לפעמים צריך לנשום את המילים כאן לפעמים להקיא אותן.

עכשיו זאת יריקה.