כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

ואני אפילו לא מדבר על ביזניס או על טיסות ישירות.

אז אם אני מוצא דרך לטוס לשם זה יהיה רק במחלקת סרדינים, במחיר מופקע ולזמן מאוד מאוד מוגבל.

אבל צריך.

המעמד והתפקיד הופכים אותי לזונה של המציאות ואני נגרר לעשות דברים שאני צריך.

ואוי כמה שאני שונא את זה.

ההעדפה שלי בחיים היא תמיד לעשות רק מה שאני רוצה. 

זה מצחיק איך בחיים אם זה טיסות, שזה לא באמת משהו חשוב, אנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו צריכים להגיע.

אבל אם מדובר על משהו יותר חשוב, אז היעד מבולבל. 

במקרה כזה, שום טיסה היא לא ישירה, ואפילו מושב בשורה הראשונה לא מצליח לסדר לי את הראש.

זה כל כך בסיסי!

וכל כך חסר בעולם הזה...

אני הסתובבתי בעצם כל החיים עם הרגשה שכל העולם בטוח עבורי, כי אני יכול הכל.

בראיה לאחור אני יודע שנפצעתי מדי פעם 

כמובן שדאגתי מייד להחביא את זה... מעצמי קודם.

והמשכתי להסתובב עם חזה מתוח. עם מבט של דורס.

היום אני מבין יותר את הערך של מקום בטוח.

שצריך לתת ולקבל.

הכל בלאגן. 

ואני כמו שחקן טניס חובט בעוד צרה ועוד צרה.

ועכשיו גם הייתי צריך להעיף את המספר טלפון.

ונמחקו לי כל כך הרבה דברים חשובים.

ואני כמו מפגר רק לא רוצה שיחשבו שעשיתי את זה בכוונה...

הכל והקול הופך לאיטי יותר, עמוק יותר.

הרגשה מוכרת של שליטה על כל מה שקורה מסביבי.

ואני פתאום מטייל בתוך הורידים שלך.

חודר למסדרונות סגורים בתוך המוח שלך.

וממיס אותך.

כל מה שהיה חסר קודם נעלם.

ההיגיון גם.

אז אני לא עושה את זה.

דפוק שכמוני.

אני מגזים בלעשות את ההיפך.

דפוק שכמוני.

ואם לא מצליח לי אז אני משתבלל.

דפוק שכמוני.

אבל אני גם הכי טוב ככה.

דפוק.

אני יודע שמשהו קצת דפוק אצלי, שונה.

הדברים שחשובים לי הם אחרים מהדברים שחשובים לכולם.

אז התגובה שלי לא במקום. לא הולמת את האירוע.

פעם הייתי ישר מגיב.

והייתי גם עושה פרצוף מופתע כשלא היו מבינים את התגובה שלי.

אבל אנשים סביבי נפגעו ממני, שלא בכוונה.

היום כשאני רוצה להגיב למשהו אישי, אני קודם משתבלל קצת. נרגע.

ואם אני כבר בחשבון נפש כזה, עם עצמי.

אז לא הייתי רוצה לתקן אותי. להיות אחרת.

אני אוהב אותי ככה.

ואתכן ככה.

וגם אתן אוהבות אותי ככה.

ואני מוצא את עצמי מבקר את עצמי על החלטות.

הייתי בטוח שהוא מת מזמן. שאני חזק ממנו.

והקטע עם המוסר זה לא שהוא לוקח החלטות עבורי...

זה רק שהוא נותן לי נקודת מבט אחרת...

...והרגשה מוזרה שאני לא בסדר לפעמים.

ועכשיו לך תחליט אם להלחם בו או להשאיר לו מקום בתוכי.

אז יש לי את החדר שלי, במלון מפואר בארץ רחוקה,

והחדר שלי ענק, מאובזר היטב, עם סלון ופינת אוכל, ושולחן עבודה.

ויש לי גם גקוזי פרטי. ומקלחת ענקית.

ויש לי ויש לי ויש לי.

(דביל.)

רק שאני מבין שזה ממש עצוב שאני מרגיש כאן בבית.

שיש לי בחדר הזה חיים. הרגלים.

באשמתי.

בזכותי.

מה בעצם ההבדל?

(מצב שאני צריך להוסיף כמה שורות כי כנראה שזה לא ממש מובן... אז)

יש הבדל אם משהו קורה באשמתי או בזכותי?

ובכל זאת, לא תמיד אנחנו פועלים בצורה נכונה כלפי עצמנו.

אנחנו עושים טעויות.

אנחנו לא נותנים מספיק מקום לבריא.

כשזה טעות אתה יודע שזה טעות.

לא צריך לחכות שיגמר, ואז להביט על זה במבט לאחור.

צריך לעצור.

אבל יותר קל לשקר לעצמנו שהכל בסדר.

כשזה בריא אתה יודע שזה בריא.

כי יש תחרות של מי עושה יותר טוב לצד השני.

והזמן אף פעם לא מספיק.