כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

הראשון בשביל המדינה. שאין לה כבר כוח למלחמה פנימית.

השני בשביל שאחייך יותר, לאחרונה זה נהיה קצת יותר קשה לי.

השלישי לכבוד הזין שלי. יש לו יותר אנרגיה מאשר לי.

ובכל זאת אני כותב כאן.

ונעים לי לתקשר כאן.

רק שזה קצת כמו...

השקעה בלי תשואה.

יהיה לי

עוד יותר טוב.

ועוד יותר טוב.

עוד יותר טוב.

ועוד יותר טוב.

שקלתי להתקשר לזמר הזה, ולבקש זכויות יוצרים.

כאילו אם יש השם אז הוא לטובתי.

אם יש משהו אחר שם למעלה, אז זה לטובתי גם.

אם אין כלום, אז יש לי מזל של זוכה לוטו 100 פעמים רצוף.

והקטע שאני רק משתפר בהכל.

כמעט.

לא רואים עלי, אבל יש בי סדקים.

הם עמוקים ומוסתרים היטב.

אבל אני יודע שהם שם.

אני לא באמת רוצה או צריך להכיר מישהי חדשה.

אני לא חושב שזה יוביל לפגישה.

זה כמעט אף פעם לא מוביל לפגישה.

אבל חסר לי משהו שיגרום לי להרגיש טוב.

וזה כמו סם שמלטף אותי מבפנים ונותן לי להרגיש שאני עדיין שם, שיש לי את זה.

אני לפעמים עושה את זה סתם בבית קפה, או במקום אחר.

מאט טיפה את הזמן, עושה הכל יותר לאט, מלבד הפינג פונג הזה שמעיר אותי מבפנים.

אולי זה כל המתים מסביב, המלחמה.

הפעם אני לא יודע לזהות מה גרם לזה.

רק יודע שאצלי זה תמיד הפוך. אני האדם שהכל מסתדר לו.

ואני יודע שגם הפעם הכל יסתדר לי, אבל עדיין עצוב לי, עבור מישהו אחר.

אני רק לא יודע מי זה הפעם.

אז קבלי התנצלות מראש, זה לא את זה אני.

אנוכי שוב.

מכאן הייתי צריך להבין מיד שאני צריך לקבל את הצד האפל שלי.

לחבק אותו.

להיות אני.

רק שזה לא קרה.

אני עדיין בוחן את הצד האפל שלי כל פעם מחדש.

רוצה שהוא יעמוד בסטנדרטים שלי.

שלא יזיק.

שיעשה הכל בקלאס.

ואז בחוץ פתאום אני מוצא שזאת שמולי, לא נבהלת ממני.

שהצד האפל שלי גם אהוב. כמוני.

ואני שוב בטוח שתכף אקבל את הצד האפל שלי.

אהיה אני.

אבל זה מתמוסס לי.

אני מנצח אותי כל פעם מחדש. ומפסיד כל פעם מחדש.

פעם אלמד לחיות עם עצמי בשלום.

כל פעם אני רוצה כוח על אחר.

להיות רואה ולא נראה.

להיות מהיר מהאור.

להיות חזק כמו סופרמן.

לעוף.

לשלוט במוחות של כולם.

וכל פעם יוצא בסוף שאני חושב על איך אפשר לנצל את זה למשהו סוטה.

זה כאילו יש משהו בעוצמה הזאת של עורכות הדין שצריך את המקום הפחות חזק, פחות שולט.

שינוי דרמטי מחיי היום יום שלהן, שם הן נשים חזקות, נותנות הוראות, יודעות הכל.

בעצם גם אצלי הן נשים חזקות, רק שהן יותר מבצעות הוראות.

נראה לי שהן עדיין יודעות הכל.

כוס אמק, די כבר לחשוב רק על דברים סוטים. 

יכולתי להגיד כאן שטיפסתי על האוורסט וזה היה יותר מטורף

יכולתי להגיד כאן שצללתי עם כרישים וזה היה יותר מטורף

יכולתי להגיד כאן שאהבתי וזה היה יותר מטורף מכל דבר סוטה אחר

אבל הראש שלנו תמיד הולך לצהוב, בעצם לכחול.

הבעיה שכל תשובה שלי כאן רק יכולה לסבך אותי.

אני עלול לאבד את התדמית של הילד טוב ירושלים.

אתן עלולות להבין שאני לא באמת ביישן ולא באמת תמים.

ואז אתן עלולות לנצל את זה.

ואני, אני רק נהנה מהטריות של שיחות שבסוף מובילות לכלום.

פעם אני אנסה להבין מה אני באמת עושה כאן. למי אני כותב. למה אני כותב בכלל.

בינתיים אני צריך גירוד בגב. שוחד, ליטוף לאגו.

כדי שאעלם לאור של העולם הרגיל שלי.

עם משקפי שמש חדשות.

רמז לחושך שאני צריך וחי בתוכי.

מזל שלפעמים אני מוצא שקט ומקום בטוח.

קשרים שונים שאי אפשר באמת להסביר או להגן עליהם.

אבל הזמן שיש לי בהם אף פעם לא מספיק.

ואת מיד תדעי מה התשובה הכי טובה לכל מצב.

את תדעי לנצח את העולם.

יהיה בך כוח שאת לא מכירה.

אני רק חייב להזהיר אותך מדבר אחד.

כשאני על הכתף שלך...

אל תדברי איתי בציבור.

כי רק את רואה אותי.