כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

פעם חשבתי שאף אחד לא שם לב, כי אני לא חולק חולשות שלי עם אחרים.

היום אני מבין שאני פחות נוכח בתקופות כאלה, וכולם שמים לב לזה.

 

 

 

 

הרי בחצי שניה אפשר למצוא באחד מאתרי הפורנו תמונות הרבה יותר טובות

סרטונים, הכל.

ובכל זאת, כל פעם שמישהי שולחת לנו תמונת עירום זה עושה לנו, לי, טוב.

סרטון שלנו מזיינים מישהי, שווה יותר מכל פורנו קיים.

וזה לא כי אנחנו נראים יותר טוב מהדוגמנים והדוגמניות שם.

 

אולי זאת הנגיעה האישית.

אני באמת לא בטוח איך זה עובד, אז הפעם אשמח לשמוע למה זה ככה.

 

אישית אני אוהב שמשחדים אותי.

זה נעים לי שרוצים אותי.

כל פעם שמישהי מתחילה איתי, ברחוב או כאן זה עושה לי זרם נעים בגוף.

 

 

 

 

 

 

 

אני אוהב לשחק באש!

אבל יש לי כל כך הרבה כוויות בגוף...

שלמדתי שצריך להתרגל לחום לפני שרוקדים בתוך הלהבות.

ושלא צריך להיכנס ישר לכל מדורה.

אז לא הריח של ארוחה טעימה מוביל אותי לאש.

לפחות לא עכשיו...

 

 

אני אוהב לשחק באש!

אבל להבות הן לפעמים רק אשליה...

מגיעות בצבעים של כתום ואדום מלחששות הבטחה לחום ומסיבה.

אבל עם צורך לחומר בעירה זמין.

וזמינות אף פעם לא הייתה תכונה חזקה אצלי.

לפחות לא כשקר...

 

 

אני אוהב לשחק באש.

אבל גם האש אוהבת לשחק בי

ואש גדולה לא מפחידה אותי, אש קטנה לא מושכת אותי.

והזמן שהוא החבר היחיד שמכיר את המסע שלי מחייך,

הוא כבר יודע שכשאין חברות עם האש,

הוא לא יתבזבז.

 

אבל כשיש חברות, אש היא חום תשוקה והשקעה מעולה.

 

החיים הכוויות והמדורות לימדו אותי,

שאני לא רוצה לחיות בלי אש. וככל שהיא גדולה יותר, אני אחייך יותר.

ושאני לא רוצה לחיות בלי חברות. וככל שהיא אמיתית יותר, האש תהייה יותר טובה.

אז יש אש שיכולה, ואיתה קל לי להתחבר ולהוריד מגננות.

ויש אש לוהטת, שאיתה קל לי להישרף.

 

כל אש מיוחדת בדרכה, שורפת את איזור הנוחות שלה.

 

לפעמים זה כל כך מאכזב,

בייחוד כשאני מושיט יד למדורה ענקית.

...וקר שם.

החום לא מגיע ליד שלי.

אז כשהיד הזאת חוזרת, היא מייד מלטפת צלקות שיש עלי, כוויות מפעמים אחרות שקפצתי ישר לאש.

ואני והזמן מחייכים יחד.

החורף לא כאן.

אין לי דרקונים כילדים, אני לא חסין לאש.

אני רק יודע לחיות טוב עם האש.

והאש יודעת לחיות טוב איתי.

בייחוד כשאני...אני.

 

 

אני לא הוגן.

אני יודע.

אבל אז מה, בסוף זה תמיד משתלם.

לך גם.

 

אני לא הוגן.

וכשאת בשיא שלך, זה אפילו לא מדגדג לך.

 

אני לא הוגן.

אני רוצה אותך מחוץ לאיזור הנוחות שלך, לטוב ולרע.

ואין מקום יותר מתאים למצוא בו את עצמנו.

 

אני לא הוגן.

אבל ככה את אוהבת אותי.

דפוק, מקולקל, שונה, ולא הוגן.

הוא יודע שאני צבוע.

שאני לא באמת שם עליו זין.

שאני לא מאמין שהוא בכלל שם.

 

ואני יודע שאם הוא שם.

אז אני לא צריך לדבר איתו בכלל.

הוא בעדי בכל מקרה, והכל יסתדר לי.

 

ובכל זאת.

יצא לנו לדבר בחיים שלי כמה פעמים ברצינות.

 

פעם כשאבא היה מחובר למכשירים והיה רעש של ציצוף ברקע, וריח של מוות מסביב.

והרופאים בפעם המליון כבר אמרו לנו שאין יותר סיכוי.

אני התחננתי, והתעקשתי.

הוא הקשיב, ואבא נשאר עוד כמה ימים.

ואז ויתרתי, אבא סבל מדי.

ואבא ידע לסבול, רק שידעתי שאפילו עליו זה גדול מדי. הבנתי שאני אנוכי. ושזה לא בסדר יותר.

ואז במקום הכי נמוך שיש, כשלא נשאר הרבה מאבא כבר, אחרי 14 יום 6 שעות ו18 דקות של קריסת מערכות.

חיברתי לאבא את מכשיר השמיעה שלו, ואמרתי לו שאני אדאג להכל, שיהיה בסדר כאן, ושהוא יכול ללכת.

ניתקתי את המכשיר שמיעה שלו, נישקתי את אבא, ו3 דקות אחר כך המכשירים הפסיקו לצפצף...

עולות לי דמעות גם עכשיו כשאני חושב על זה.

מאז אני יודע ש21 זה מספר המזל שלי.

 

דיברנו גם אחרי שאמרו לנו שאמא קיבלה את המחלה, ונשארו לה רק 4 חודשים.

הוא הקשיב לי אז שנתיים שלמות כמו גבר.

אמא הלכה והצתמקה, אבל נשארה איתנו מחייכת וגאה בנו.

עד לילה אחד שישנתי בו יותר מדי...

וכשפניתי אליו כבר היה מאוחד מדי.

הוא אמר לי שאפשר, אבל היא כבר לא תהייה אותו דבר.

כל כך רציתי, אוי אלוהים כמה שרציתי,

רציתי עד שכאב לי מחזור הדם שלי בכל פעימה של הלב, זה בער בי כמו אש שעוברת בורידים שלי.

אבל יותר רציתי שהיא לא תסבול חיים בלי חיים.

אז ויתרתי.

והייתי צריך לעשות את זה בנידת ראש לרופא,

...שלא יעשה החייאה והיא תחזור לנו צמח.

 

ובפעם האחרונה שדיברנו זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו בקשר אלי.

עד אותו יום, אף לא פעם אחת ביקשתי משהו עבורי.

לי תמיד היה הכל, בלי שאבקש.

 

זה קרה כשחשבתי על לשנות את החיים שלי.

אמרתי לו שחלק מהשינוי זה שאני והוא נפרדים עכשיו לתמיד. שלא אדבר איתו שוב.

אני יודע שהיה בקול שלי נימה של התנצלות.

ביקשתי שלא יפריע לי ללכת בדרך שלי.

הוא חיבק אותי כמו אמא ששולחת את הבן שלה לעזה. יודעת שהוא לא צריך ללכת לשם.

יודעת שאולי לא אחזור.

שזה לא מקום טוב להיות בו, לא מקום טוב ללכת אליו.

יודעת שלא אחזור משם שלם, ואולי לא אחזור בכלל.

גם יודעת ששום דבר לא יעצור אותי.

 

וכמו בעזה,

יש את אלה שלא חוזרים. נשארים צעירים לנצח.

יש את אלה שפצועים בחוץ,

לאלה יש יום כאב, יום הסתגלות, יום חיוך. חניה בתל אביב, ושנים של להבין את העולם מחדש.

ויש את אלה שפצועים בפנים.

הכל נראה בסדר איתם, עד שזה לא בסדר.

במקרה הטוב הם הופכים לזמרים, ובחלק מהזמן יש להם חששות על מה שרצו להגיד ולא אמרו

ואם יש להם מזל, ומגיע להם, הם הופכים לגיבורים.

או שהם שורפים את עצמם, כדי שאחרים יקבלו יחס מהצבא והמדינה.

ואין לכם מושג כמה הפער בין אלה לאלה קטן.

 

ואז יש אותי.

אני חזרתי מהעזה שלי לבדידות

הסתגרתי לבדי בתוך אין סוף מערכות יחסים. קשרים וחוויות.

כאילו אני בוחן את היכולות שלי לא למות מזה, מנסה להוכיח לעצמי שאני יכול הכל, או הכל יכול. ולבד.

 

ולא פניתי אליו שוב.

אבל הוא לא מפסיק להיות שם עבורי. כאילו דווקא.

אני מסתבך, והוא שולף אותי כאילו במזל, כאילו זה לא הוא בכלל.

ואני מתעלם מזה, ושוב קופץ למים העמוקים. מחפש משהו מסובך יותר, מסוכן יותר, הזוי יותר.

 

ואז נזכרתי במשהו שאבא שלי עשה עבורי כשהייתי ממש בתחילת הדרך שלי.

כשפתחתי את העסק הראשון שלי.

ואבא שלי כל כך התנגד בכל דרך שהייתה לו לזה שאפתח את העסק הזה.

רק היום כשיש לי ילדים משלי אני מבין כמה הוא צדק.

 

פתחתי בכל מקרה.

אבא שלי לא דיבר איתי 4 חודשים.

 

ורק כשמכרתי את העסק הזה. שאגב הצליח מאוד כלכלית.

רק אז גיליתי.

שמאחרי גבי, אבא שלי לא הסתפק בלהתנגד לעסק שלי בכל צורה שהוא רק יכל.

אבא שלי עשה יותר מזה.

 

אבא שלי הלך מאחרי גבי.

...וחתם כערב לעסק הזה, לפני שפתחתי, ורק ככה הצלחתי בכלל לפתוח אותו.

 

אז אני הכי חזק, ואני יכול הכל, וגם יש לי הכל.

ואני לא מפחד מכלום.

רק שהיום אני מבין שזה בדיוק היתרון והחיסרון שלי.

כל אלה הן היתרונות החסרונות שלי.

 

אולי הגיע הזמן שאני והוא שם למעלה נעשה סולחה.

 

אני מרגיש שאני לא צריך יותר לקבור את עצמי בהרבה של שום דבר.

לא צריך לצלול בתוך לוע של כריש,

לא צריך לקפוץ ממטוס בלי מצנח,

לא צריך לשבור שום שיא.

לא צריך להוכיח כלום, בייחוד לא לעצמי.

 

אני יכול להרגע, לחיות בלי לרצות עוד או יותר.

לתת לדברים שיגיעו אלי.

 

והוא שם למעלה ידאג לדבר יחיד שאני צריך ממנו, בלי שאבקש.

הוא ידאג לעשות עבור מי שחשוב לי, את מה שהוא עושה עבורי כל הזמן.

 

ואני פתוח לשיחה איתו אם הוא צריך משהו גם.

 

 

אני לא רוצה שתעשי עבורי הכי הרבה שעשית.

כי בטוח עשית טעויות והכי שעשית זה יותר ממה שעושה לך נכון.

אני רוצה בדיוק כמו שאת יכולה, את הכמות שהכי נכונה לך.

תתפלאו כמה עוצמה יש ברגע מדוייק.

וככה הכי הרבה שלנו זה הרבה יותר.

 

קשרים הם כמו מיץ תפוזים.

אם סוחטים אותם יותר מדי, מקבלים את המר של הקליפה.

 

אין לי מטרה לשבור גבולות שלך לטובתי. אבל שמח לשבור הרגלים קשים שלך לטובתך.

כי לגבולות שלך יש סיבה טובה שלא תמיד חייב להבין, ולהרגלים הקשים סיבות רעות שצריך להיות רגיש אליהן.

להגיע למקום רע זה קל ונפוץ כל כך, ובאופן הכי מפתיע להתרגל למשהו טוב קשה יותר.

ומפחיד!

 

אני לא מנצח כשאת מפסידה, ואני לא שולט כי את שבורה או כי לקחתי את זה בכוח ממך.

שליטה טובה זה קודם כל חיבור. אז את צריכה להיות נוכחת, ולרצות, וזה צריך להיות טוב לך. 

ומצחיק איך לפעמים הדבר הכי נכון לך זה להיות רחוקה ממני.

גם אם טוב לך איתי.

 

אני לא רוצה לקחת אותך רע.

אני לא עונש ולא פרס.

אני כמוך, הצד השני של הקשר, שווה לך, בייחוד כשאני שולט עליך.

ומי שלא מבין את זה, שיחפש מהיכן מגיע הצורך שלו לשלוט.

כשזה טיבעי לך, חלק מהחיים, זה גם ברור לך שזה לא משחק ולא צק פתוח.

זה טוב רק כשאתה יכול להצדיק את האמון שנותנים בך.

ורקוב כשאתה צרכן של נזקים.

 

זה נשמע כל כך מבולבל, אבל הרבה זמן לא הייתי כל כך ברור לעצמי.

אני חושב שאני במקום יותר טוב עכשיו.

 

 

וזאת בעיה חמורה.

 

הן טובות גם לפני שאנחנו מכירים. אבל הן משתפרות בהכל תוך כדי.

כאילו הן מתקלפות מהמון דברים שהן לא אוהבות בעצמן.

 

אני לא רוצה להיכנס לפרטים.

רק אומר ש... זה כמו התמונות האלה של לפני ואחרי שאתה בטוח שסתם שיחקו בהן עם פוטושופ.

 

ואני לא רוצה לקחת קרדיט על זה.

האמת שזה אפילו מדאיג אותי מאוד.

 

לא מדאיג אותי החלק של הן יתקדמו בחיים, את זה אני אוהב.

 

מנקר בי החשש שהן לא איתי כי הן רוצות להיות איתי...

אולי הן איתי כי הן אוהבות את עצמן יותר ככה...

 

(מצב שאני חייב לעשות משהו עם הנרקיסיסטיות הזאת!)

 

כשהייתי צעיר למדתי משהו מאוד חשוב.

 

1. אני אספק את החרמנות שלי. גם כשהיא לא נגמרת אף פעם.

2. אני לא אתפשר רק כי אני חרמן.

3. אני יכול גם 1 וגם 2.

 

ואז הגעתי לכלוב.

 

ואני פאקינג יכול לספור על אצבעות יד אחת וישארו לי כמה אצבעות פנויות, 

את הפעמים שהמאמץ הצדיק את עצמו.

 

 

המכנסיים המחוייטים לא מצליחים להסתיר אותו.

אז אני מכניס אותו מתחת לחגורה.

ומזל שיש לי חולצה מכופתרת שמהודקת בתוך המכנס, כי הוא בולט החוצה מתחת למכנס מעל גובה החגורה ומתחת לחולצה.

 

אני לא באמת יכול לעמוד ללחוץ למישהי או למישהו את היד בכניסה למשרד שלי.

אז אני מחכה ליד השולחן שלי, לוחץ את היד ומעיר מייד משהו על הנוף מהחלון, כדי שיביטו החוצה, לא ישימו לב.

ואני מייד מתיישב מאחרי השולחן העץ הגדול. 

 

אני מצליח להתרכז.

וכאילו יש חוצץ ענק מעץ שמאפשר לי לעבוד, מי שמולי גם לא שם לב.

 

אבל אני בודק מדי פעם, ממתין שישעמם לי מספיק והוא ירגע.

ברגעים כאלה, חלקים משעממים בעבודה זה הכי שווה, גם נשים מבוגרות מדי, או גברים.

הכל תורם להתרגעות.

 

רק שאני דפוק בראש, וכל כמה דקות עולה לי בראש מחשבה סוטה.

מישהי, הרגשה מסויימת בתוך סשן, פטמה, דגדגן או סתם חלק אחר בגוף.

ואז אני שוב בבלאגן.

 

אבל יש לזה גם צד חיובי, אנרגיה מאוד חזקה שצפה בחדר סביבי.

הצד שמולי חושב שזה כריזמה, אני יודע שזה משהו אחר לגמרי.

 

 

 

 

 

 

ואיזה מזל שזה ככה.

 

הריח של ביטחון עצמי, מתוק כמו וופל בלגי חם שמפעפע ולוהט.

נמרח סביבי ומשאיר עקבות בכל מקום.

 

הצבע של הביטחון עצמי, כמו זיקית, רק הפוך, גורם לסביבה להתאים את עצמה אלי.

ואז משנה הכל כדי שאבלוט.

 

הטעם של ביטחון עצמי, כמו גרגיר קטן של מלח בים של קרמל מתוק.

מעיף לך את בלוטות הטעם אלי.

 

זה כל כך לא הוגן.

אבל אז מה, ככה טוב לי.