|
|
|
כאילו סתם לגשת ולשאול שאלה שלא קשורה בשום דבר.
להעיר משהו נחמד על משהו, לא ממש משנה מה.
לחייך.
כלום.
או שהם בהלם, או שהם בטלפון שלהם, או שהם אגרסיביים מדי.
אני יושב בבית קפה, ורואה את העולם שלהם מתבזבז.
ואני לא בטוח על מי צריך יותר לרחם, על הגברים החדשים האלה.
או על הנשים....
למי אני כותב כאן?
ולמה?
לעצמי.
כי רק כאן אני יכול.
וכל השיחות האלה לעצמי מלמדות אותי על עצמי.
כשאני קורא את עצמי לאחורה, אני לומד להכיר את עצמי.
ולחבב אותי יותר.
אני אחלה חבר של עצמי.
לפעמים אני כועס על עצמי, לפעמים מרוצה מעצמי.
הכי אני אוהב... לקנא בעצמי.
ביפ ביפ ביפ מונוטוני של מכונת ניטור.
אתה מת שהרעש הזה יפסיק, אבל אתה מת אם הרעש מפסיק.
אז בעצם אתה רוצה שהוא ימשיך. חייב שהוא ימשיך.
ואתה שונא אותו.
ביפ ביפ ביפ בקצב מעצבן.
כל הזיכרונות הרעים שלי מלווים בביפ ביפ ביפ הזה ובשקט שמגיע אחר כך כשהביפ נדם...
והריח של הכלום והמוות נמצאים בחדר.
רק שהפעם זה אני שמחובר למכונה.
משהו בתוכי לא עובד נכון.
אז באמצע הלילה כשכולם ישנים חמקתי לבד לבד לבית חולים.
זה מאוד עצוב לבד ככה, אבל הייתי צריך לחשוב על דברים.
אם יש בעיה אמיתית ואני מחזיר ציוד, אני צריך לחשוב על כל הדברים שאני צריך לתקן קודם. מה להעלים. מה להסביר.
ומה ההשלכות של זה.
ועדיין, זה עצוב להיות לבד גם במחשבות האלה.
אבל אני יודע שזה משהו שהבאתי על עצמי, דרך חיים מסובכת שאני בחרתי לחיות.
בתוך רשימה ארוכה של, להעיף את הסמים, לנקות מכשיר טלפון, עולה לי בראש המזוודה של הצעצועים, רק שאין לי מושג מה לעזאזל אני הולך לעשות איתה.
ואז אני חושב על כל ההתנצלויות שאני חייב.
ואני מגיע להחלטה.
היום שלי יגיע, אבל זה לא יהיה יום.
היום יש לי יותר מדי דברים לסדר.
פאסט פורוורד...
הרופאה הלא חמודה אמרה לי שטוב שהגעתי.
אבל שאין יותר מה לדאוג, הגוף שלי שוב תקין.
ושחררה אותי הביתה לפני שכולם התעוררו.
סתם פאניקה של ילד מפגר שעשה יותר מדי שטויות.
אני שוב בריא כמו שור.
ולא נעלמתי סתם.
הכי הרבה זה מקום שכל הזמן שואפים אליו.
והכי הרבה זה המקום שאסור להיות בו.
הכי הרבה זה בדיוק מה שאת רוצה.
והכי הרבה זה בדיוק מה שאסור לך.
הכי הרבה זה כל כך רחוק.
והכי הרבה זה כאן בתוכך.
הכי הרבה זה חלום.
והכי הרבה זה סיוט.
אז אולי הגיע הזמן לבחור בהכי שאנחנו יכולים...
(רק חבל שאני לא מקשיב לעצות של עצמי)
הכתפיים שלי היו ריקות ונוחות כל כך.
ועכשיו פתאום מרגיז אותי דברים שחושבים עלי.
אז אני שואל את עצמי אם זאת רגישות מיותרת.
אולי זאת חולשה חדשה שגדלה בתוכי.
ומרגיז אותי גם שאני צריך לחפור עמוק בתוכי. להשקיע במציאת התשובה לשאלה שפעם לא עיניינה אותי בכלל.
והכי גרוע זה שגם התשובה שמצאתי מרגיזה אותי.
זה לא מה שחושבים עלי שמרגיז אותי.
מה שמרגיז אותי זה שחושבים עלי את זה כי לא מבינים אותי.
כי פירשו לא נכון אירוע מסויים.
ואז מרגיז אותי שאני רוצה לתקן את זה.
ומרגיז אותי שאני לא מתקן את זה.
זהו, רישמית הפכתי לאנושי...
איך אתם חיים עם זה?
(אני צריך למחוק את זה, כדי לא לזכור כמה זה מפגר)
ואני לא בטוח אם זה יהיה יום שמח או יום עצוב עבורי.
אם אני אהפוך לאדם טוב יותר או לאדם גרוע יותר.
אם החיים ישתפרו עבורי או יחמירו.
אני אפילו קצת מבין את הסיבה שאני לא ממהר להגיע ליום הזה.
אבל זה יושב שם, מנקר מדי פעם,לא משנה כמה אני מצליח.
אני יודע שמשהו בי מקולקל.
זאת לא טעות כתיב, אני בתוכה מספר פעמים ביום, ואני סטרייט, אז הרכב חייבת להיות נקבה.
ואגב, זה שאני איתה כל כך הרבה זמן זאת לא התלונה שלי.
הרכב שלי, גם בגילה המופלג של 4 שנים וקצת, עדיין עובדת מעולה, סקסית וחמודה.
יציבה ומספקת, קורצת ומפתה.
רק שיש בעיה אחת.
עדיין לא מצאתי לה שם.
מצב שאני צריך עזרה בזה.
העלות תועלת כל כך נמוכה...
שאני יכול לספור על האצבעות שלי כמה פעמים נפגשתי מהכלוב...
... וישארו לי כמה אצבעות פנויות.
וכשאני שואל את עצמי אז למה אני בכלוב בכלל...
אני יודע את האמת.
הכלוב זה לא מקום למצוא בו זיונים. זאת לא הדרך למדוד אותי כאן.
גם אין כאן הרבה שמדברים את השפה שלי. גם זאת לא הדרך לאמוד אותי כאן.
והאמת שלפעמים העצב כאן מזיק לי. (זאת כן דרך שאני מודד את עצמי, לא להזיק אף פעם)
השריטות שאחרים עשו כאן בנשמות בודדות ופגועות כואבות לי. (ואומד את עצמי )
ולא פעם שקלתי לעזוב.
ובכל זאת אני כאן, בגרסה מאוד חשופה שלי.
לא באמת רוצה כלום.
כותב את עצמי נקי.
וכמה שזה מוזר, טוב לי.
אני מגלה כל פעם מה אני לא רוצה.
פעם לא היה לזה מקום בחיים שלי, להרגשה הזאת, פשוט לא הייתי שם לב, כי הייתי מוצף ברצונות.
ורצונות... הם הכי חזקים אצלי.
לפחות ככה זה היה פעם.
כשהרצונות קצת רגועים, יש לי מקום לעצמי.
וגם זה חדש לי, כי פעם חשבתי שמימוש רצונות זה המקום הפרטי שלי.
פתאום יש לי מקום לכל מיני רגשות...
געגועים.
ואני בטוח שזה נשמע מפגר, כי צריך להיות דפוק כמוני כדי לגלות רק עכשיו רגשות כאלה.
ובמקום כלשהו בתוכי גם מבצבצת חרטה, על דברים שעשיתי פעם, על האדם שהייתי.
וגם זה חדש לי.
אני הולך להישאר במוד הזה, לראות לאן זה יוביל אותי.
ואני אפילו לא מדבר על ביזניס או על טיסות ישירות.
אז אם אני מוצא דרך לטוס לשם זה יהיה רק במחלקת סרדינים, במחיר מופקע ולזמן מאוד מאוד מוגבל.
אבל צריך.
המעמד והתפקיד הופכים אותי לזונה של המציאות ואני נגרר לעשות דברים שאני צריך.
ואוי כמה שאני שונא את זה.
ההעדפה שלי בחיים היא תמיד לעשות רק מה שאני רוצה.
זה מצחיק איך בחיים אם זה טיסות, שזה לא באמת משהו חשוב, אנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו צריכים להגיע.
אבל אם מדובר על משהו יותר חשוב, אז היעד מבולבל.
במקרה כזה, שום טיסה היא לא ישירה, ואפילו מושב בשורה הראשונה לא מצליח לסדר לי את הראש.
