|
|
|
אני יודע שמשהו קצת דפוק אצלי, שונה.
הדברים שחשובים לי הם אחרים מהדברים שחשובים לכולם.
אז התגובה שלי לא במקום. לא הולמת את האירוע.
פעם הייתי ישר מגיב.
והייתי גם עושה פרצוף מופתע כשלא היו מבינים את התגובה שלי.
אבל אנשים סביבי נפגעו ממני, שלא בכוונה.
היום כשאני רוצה להגיב למשהו אישי, אני קודם משתבלל קצת. נרגע.
ואם אני כבר בחשבון נפש כזה, עם עצמי.
אז לא הייתי רוצה לתקן אותי. להיות אחרת.
אני אוהב אותי ככה.
ואתכן ככה.
וגם אתן אוהבות אותי ככה.
ואני מוצא את עצמי מבקר את עצמי על החלטות.
הייתי בטוח שהוא מת מזמן. שאני חזק ממנו.
והקטע עם המוסר זה לא שהוא לוקח החלטות עבורי...
זה רק שהוא נותן לי נקודת מבט אחרת...
...והרגשה מוזרה שאני לא בסדר לפעמים.
ועכשיו לך תחליט אם להלחם בו או להשאיר לו מקום בתוכי.
אז יש לי את החדר שלי, במלון מפואר בארץ רחוקה,
והחדר שלי ענק, מאובזר היטב, עם סלון ופינת אוכל, ושולחן עבודה.
ויש לי גם גקוזי פרטי. ומקלחת ענקית.
ויש לי ויש לי ויש לי.
(דביל.)
רק שאני מבין שזה ממש עצוב שאני מרגיש כאן בבית.
שיש לי בחדר הזה חיים. הרגלים.
באשמתי.
בזכותי.
מה בעצם ההבדל?
(מצב שאני צריך להוסיף כמה שורות כי כנראה שזה לא ממש מובן... אז)
יש הבדל אם משהו קורה באשמתי או בזכותי?
ובכל זאת, לא תמיד אנחנו פועלים בצורה נכונה כלפי עצמנו.
אנחנו עושים טעויות.
אנחנו לא נותנים מספיק מקום לבריא.
כשזה טעות אתה יודע שזה טעות.
לא צריך לחכות שיגמר, ואז להביט על זה במבט לאחור.
צריך לעצור.
אבל יותר קל לשקר לעצמנו שהכל בסדר.
כשזה בריא אתה יודע שזה בריא.
כי יש תחרות של מי עושה יותר טוב לצד השני.
והזמן אף פעם לא מספיק.
זאת תמיד השאלה הראשונה שלי.
לא רק כדי לדעת אם השקעת בי.
והאגו הגדול מדי שיש לי לא נוכח בשאלה הזאת.
אני טוב, אני יודע את זה גם בלי שתקראי אותי.
זה רק כי אני כאן, נוכח בין במילים שלי,
ואני רוצה לדעת אם כשאת מדברת איתי זה כי הנוכחות שלי נכונה לך, מדברת לאנרגיה הפנימית שלך.
אם ראית והרגשת אותי בין המילים שלי, אם עברתי אליך.
אם אני בתוכך כבר. זורם בין התאים האפורים שלך, מעיר לך פרפרים ואנרגיות שחסרות לך.
ואני תמיד יודע שהכלוב זה לא המקום לחדירות, גם לא כאלה.
אולי זה גם לטובה.
האם זאת השפעה רעה או השפעה טובה
האם האדם שממול גרם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמו
ואם היינו גרסה יותר טובה של עצמנו או לא.
קשרים נגמרים או לפעמים נעצרים ומוקפאים, זאת דרך העולם, כמו לנשום וכמו מוות
והשאלה שצריך אדם לשאול את עצמו זה איך היה לי בקשר? איך יצאתי ממנו ? ומה הרגש שלי כלפי האדם שאיתו הקשר נגמר?
ואצלי, אני יכול להגיד שהמזל או החושים היו בעדי כמעט תמיד, ואני יכול לספור קשרים בודדים שיצאתי מהן עם קושי.
אני חבר טוב של רוב הנשים שלי, וכל אחת מהן הייתה אוצר בפני עצמה, לא בגללי, פשוט נולדה ככה ולי היה מדהים לקלף איתה מעליה שאריות של החיים מדי פעם או לחשוף מיניות מרגשת ולחוות שיאים יחד.
אז אצלי הקשרים נשארים, כמעט תמיד.
רק שאני לפעמים נכנס קצת להקפאה...
משום מה נשים מחבבות אותי, אז תמיד היה לי יותר ממה שהגיע לי, עכשיו החיים והנסיבות קצת יכריחו אותי להשתבלל, להיות יותר עם עצמי, קפוא.
נראה כמה זמן אחזיק ככה.
עד שאפשיר...
(קור זה לא תמיד משהו שלילי אז תחסכו ממני שאלות שליליות)
פגשתי בחיים שלי נשים ששיקרו לי.
לפעמים עם סיבות טובות.
פחד.
משקעים מהעבר.
אולי אפילו רצון לשמור על מקום נעול מפני.
הכל לגיטימי. את כל זה אני יכול להבין.
אבל פגשתי גם נשים ששיקרו לי מסיבות אחרות לגמרי.
ואלה השאירו בי צלקות.
כי בסוף אני קולט הכל, גם את השקרים שניסיתי להלבין.
והיו נשים שאמרו לי את האמת.
עם סיבות לא מספיק טובות.
פחד
הרגלים מהעבר.
אולי אפילו רצון לשמור על מקום פתוח ביננו.
סיבות כל כך לא נכונות.
את האמת צריך להגיד כי מרגישים במקום בטוח.
כי יכולים.
יצא לי גם לפגוש נשים שאמרו לי את האמת כי הן טהורות.
ויצא לי לפגוש נשים ששיקרו לי כי הן לא.
בכל מקרה. בקשר בריא בונים גשרים, לא מפילים חומות.
ועל האמת לא צריך לשמור.
על המציאות צריך לשמור.
ואז האמת היא מקום נוח.
לא את כל הכשלונות שלי אני מצליח להחביא... מעצמי.
משהו בי מקולקל אולי.
אז אני לא יכול להחביא את זה עם הר של הצלחות, גם אי אפשר להחביא את זה עם רכב מפואר, או עם הרים של כסף.
זה לא נעלם אם יש לי זין ענק, ולא בורח אם אני הכי חכם בחדר, גם לא אם אני יודע לשלוט בכולם.
זה נשאר, נדבק אלי כמו פטריה לציפורן שאי אפשר להיפתר ממנה.
המרדף אחרי זהב.
גרם לכל תא בגוף שלי לנשום אחרת.
המרדף אחרי זהב.
גרם לי לחיות בשיא, לחלום ולעוף.
המרדף אחרי זהב.
הוציא את הטוב ביותר שהיה בי, וגם את הרע ביותר שלי.
הרגע שבו אחזתי בכל הזהב שיש בעולם, היה רגע מפחיד כל כך.
אתה מחזיק הכי חזק שאתה יכול, לא רוצה לשחרר. העולם לא חשוב יותר. רק הזהב.
לפעמים הידים סגורות כל כך חזק, שאתה אפילו לא יודע אם הזהב עדיין שם או בידיים אחרות כבר.
לפעמים היד פתוחה כל כך, ואתה נשרף כשאתה רואה את הזהב שלך נמס למקום אחר.
אי אפשר לנצח עם זהב.
במרדף אחרי הזהב איבדתי את עצמי.
והליך הגמילה שנכפה עלי היה ארוך,
ניסיתי הכל, הצפתי את עצמי בכסף ויהלומים, קברתי את עצמי במשימות וכישלונות.
רק שאני יכול להודות בחולשה שזה לא באמת עזר, אי אפשר להפסיק לרצות זהב.
והאמת שהזהב ברח ממני.
אני לא הייתי מוותר על הזהב אף פעם.
הזהב גם היום עדיין מתרוצץ בורידים שלי, כמו סם ממכר, כמו סוכן רדום שיכול להרוג אותי.
לא לכל אחד מגיע למצוא זהב.
ולא כל אחד יודע לחיות עם זהב.
לא היה דבר בעולם שרציתי יותר מאת הזהב.
לא היה דבר בעולם שעשה לי יותר טוב מהזהב.
ולא היה דבר בעולם שהזיק לי יותר מהזהב.
