ביפ ביפ ביפ מונוטוני של מכונת ניטור.
אתה מת שהרעש הזה יפסיק, אבל אתה מת אם הרעש מפסיק.
אז בעצם אתה רוצה שהוא ימשיך. חייב שהוא ימשיך.
ואתה שונא אותו.
ביפ ביפ ביפ בקצב מעצבן.
כל הזיכרונות הרעים שלי מלווים בביפ ביפ ביפ הזה ובשקט שמגיע אחר כך כשהביפ נדם...
והריח של הכלום והמוות נמצאים בחדר.
רק שהפעם זה אני שמחובר למכונה.
משהו בתוכי לא עובד נכון.
אז באמצע הלילה כשכולם ישנים חמקתי לבד לבד לבית חולים.
זה מאוד עצוב לבד ככה, אבל הייתי צריך לחשוב על דברים.
אם יש בעיה אמיתית ואני מחזיר ציוד, אני צריך לחשוב על כל הדברים שאני צריך לתקן קודם. מה להעלים. מה להסביר.
ומה ההשלכות של זה.
ועדיין, זה עצוב להיות לבד גם במחשבות האלה.
אבל אני יודע שזה משהו שהבאתי על עצמי, דרך חיים מסובכת שאני בחרתי לחיות.
בתוך רשימה ארוכה של, להעיף את הסמים, לנקות מכשיר טלפון, עולה לי בראש המזוודה של הצעצועים, רק שאין לי מושג מה לעזאזל אני הולך לעשות איתה.
ואז אני חושב על כל ההתנצלויות שאני חייב.
ואני מגיע להחלטה.
היום שלי יגיע, אבל זה לא יהיה יום.
היום יש לי יותר מדי דברים לסדר.
פאסט פורוורד...
הרופאה הלא חמודה אמרה לי שטוב שהגעתי.
אבל שאין יותר מה לדאוג, הגוף שלי שוב תקין.
ושחררה אותי הביתה לפני שכולם התעוררו.
סתם פאניקה של ילד מפגר שעשה יותר מדי שטויות.
אני שוב בריא כמו שור.
ולא נעלמתי סתם.