והכל התחיל תמים לגמרי.
זה התחיל בזה שלא היה להם מקום עבורי במסעדה שאני מחבב ושלא הזמנתי בה מקום שבועיים מראש, ומארחת שמחייכת בחזרה כשיודעים לענות לה.
בהתחלה היא הושיבה אותי בבר, ואז פתאום באה להעביר אותי למקום אחר כשהיא מתנצלת נבוכה.
אמרתי לה שזה בסדר, התמורה הוגנת, והיא לא התאפקה ושאלה מה התמורה...
המבט הזה שלך, אחלה תמורה, מוכר לי משהו.
אתה בשניות קולט את זה שהיא יודעת שאתה יודע.
ואז הגיעו 2 צייסים, ואני לבד.
אז אמרתי למלצרית שיש לי בעיה שתקרא רגע למארחת.
וכשהיא הגיעה ושאלה מה הבעיה, אמרתי שאני יכול לענות על זה, אבל היא באמצע העבודה.
הפנתי מבט לכיוון הצייסר ואמרתי לה ש... אני לא שותה לבד, אז אפשר עכשיו, אפשר מאוחר יותר.
ובגדול אני בעד גם וגם.
הצייסר עף, המבט נשאר, ואני, תמים שכמוני, מייד הבנתי שהולך להיות לי ערב מעניין.
מכירים את זה שפתאום אתם מגלים שגם למקומות מוצלחים יש ספיקאיזי...
אנשים שנכנסים למסעדה, אבל בעצם לא יושבים בשום מקום. אני בטעות שמתי לב לזה כשהגיעו 2 נשים עם דלקת ריאות קשה.
תמים שכמוני.
קיצר, מלצרית שוב, ותקראי למארחת.
והפעם כשהיא מגיעה אני לא שואל, אני מנומס, אבל פשוט אומר לה, כמו שהיא רגילה.
אני חוזר עוד שלוש שעות, את תסדרי לי מקום בספיקאיזי.
ותצטרפי.
היא מלמלה משהו שלא ממש הקשבתי לו. בדיוק עברה לי בראש מחשבה על זה שבטח האצבעות שלי יהיו בתוכה גם בתוך הבר שם.
מזל שאני ילד טוב ירושלים.