שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

Something about a little box with a mirror and a tongue inside
לפני שנתיים. 13 ביולי 2022 בשעה 8:38

הלילה שלי התחיל הרבה יותר רגוע. 

6 קוקטיילים ו10 צייסרים של קמפג'ין.

כמה ביסים מושלמים בבר העליון של הביצי.

 

כבר שם קלטתי מבטים של קנאה בכמות התשוקה שזרמה ביננו.

מצאתי את עצמי מחליף מבטים לא הכי תמימים עם אחרות כשהיא מלקקת לי את התנוך האוזן והיד שלה מלטפת לי את הזין.

זה אירוטי כמעט כמו אורגיה לטעום את הצוואר שלה, ולראות איך מישהי אחרת מתגרה מזה.

ולא להוריד מבט.

 

צלענו משם לחניון ממול.

 

אני רוצה לראות את הנוף מהגג היא אמרה.

ואני, אני תמיד בעד גגות.

 

אז הגג מואר מאוד.

בטוח יש שם גם מצלמות.

היה שם מישהו עם הכלב שלו גם.

אבל זה לא הפריע לנו.

 

הנוף היה מושלם. וגם תל אביב נראתה טוב.

הבחור והכלב ברחו כשהיא הפשילה את החולצה שלה ירדה על הברכיים והכניסה את הזין שלי לפה שלה.

מי שישב על המצלמות נהנה בטוח.

 

ואני מיד צילמתי את תל אביב במקום את הנוף.

כי צילום של נשים צריך לתאם מראש.

וכי את הנוף אני אזכור בטוח.

אבל האורות של תל אביב בלילה מהגג הזה תמיד ישלימו לי את התמונה להבא.

 

אם היתה דרך להעלות את התמונה כאן...

הייתם חושבים שתל אביב נראית טוב בלילה. אבל הנוף שאני ראיתי היה יותר שווה.

 

עכשיו אם אני אומר שזה לא קרה תאמינו לי?

 

לפני שנתיים. 10 ביולי 2022 בשעה 22:20

אני בכלוב כבר יותר מעשר שנים.

אבל יכול לספור על 2 כפות הידיים כמה נשים פגשתי מכאן...

וישארו לי כמה אצבעות פנויות!

 

הספק עלוב האמת...

משהו שאני יכול לסדר לעצמי בשבועיים בטינדר!

 

אבל בכל זאת אני כאן...

ואני לא פראייר. אני בן זונה משופשף, אז יש סיבה!

 

זה אשמתכן...

אתן פשוט הייתן פאקינג מיוחדות כל כך!

 

לפני שנתיים. 9 ביולי 2022 בשעה 18:42

אז אני מחפש מקום מסתור, מסכה להניח על הפנים שלי.

מסכה שאתן אוהבות, שלא תראו את המקום האפל שלי.

את הרגעים שקשה לי.

 

כשאני הופך למשהו פחות ברור, כשיש בי מורכבות.

 

אז אני לא מביט במראה, ומנסה לסלוח לעצמי על הכל.

כי אתן תמיד סולחות לי, אבל אני, אני יותר קשה עם עצמי.

ולא הולך לי.

 

כשאני הופך למשהו פחות ברור, כשיש בי מורכבות.

 

אז אני נלחם בין רגעים של חרמנות, לרגעים של עצב.

הגוף והנפש רוצות דברים אחרים, וכל פעם צד אחר מפסיד.

ואני לא בטוח שאני מנצח.

 

 

 

 

לפני שנתיים. 20 ביוני 2022 בשעה 20:44

לפעמים אני מרגיש גאות של עצב ששום דבר לא מפיג.

אין לי דיכאון, אין צורך בתרופות או במשהו שיעשה לי טוב שוב, זה לא יעבוד.

 

כאילו לקחתי עלי יותר מדי משימות.

כבד לי.

 

בתוכי אני יודע שזה יעבור. אבל עכשיו זה ככה.

 

ואני לא כייפי ככה.

לפני שנתיים. 25 במאי 2022 בשעה 17:17

 

אחת רוצה שאוהב אותה.

השניה רוצה שאוהב להכאיב לה.

אחרת רוצה לאהוב את עצמה.

ויש את זאת שלא יודעת מה היא רוצה.

 

אחת רוצה למות.

השניה רוצה להרוג.

אחרת רוצה להיוולד מחדש.

ויש את זאת שלא יודעת מה היא רוצה.

 

אחת רוצה שאהיה רווק.

השניה רוצה שאביא עוד גבר איתי לשלישיה.

אחרת רוצה לבחון גבולות איתי.

ויש את זאת שלא יודעת מה היא רוצה.

 

אחת רוצה להשפריץ.

השניה רוצה לבלוע.

אחרת רוצה שאשתין לה בפה.

ויש את זאת שלא יודעת מה היא רוצה.

 

קיצר.

אין לכן מושג מה אתן רוצות.

ואם אנחנו מקשיבים לכן.

גם אנחנו מתחילים להתבלבל.

 

וכל מה שאנחנו רוצים זה שתחייכו ויהיה לכן טוב, גם כשאנחנו עושים לכן רע...

שזה הופך אותנו ללא פחות דפוקים.

 

אחלה עולם.

 

 

 

 

לפני שנתיים. 24 במאי 2022 בשעה 21:59

בגאזיבו הראשון ישבו 3 כוכבות פורנו, עם החזה הכי גדול שראיתי בחיים שלי, עם שפתיים כל כך מנופחות שזה היה נראה כמו אלרגיה.

 

עכשיו החזה הענק שלהן ישר הפיל לי קצת את הלסת, ומצב שאפילו אמרתי וואו ופערתי עיניים. מודה.

 

אבל זה היה נראה כל כך מתוח וענק, שלא הייתי נוגע בזה מחשש שיתפוצץ עלי משהו.

 

ופתאום אחת מהן אומרת משהו, וכל השלושה תוקעות בי מבט שגרם לי להרגיש כאילו אני נימו וזרקו אותי לאקווריום עם 3 כרישות רעבות.

 

קיצר, ישר תפסתי את המלצרית, ועשיתי וייברח יחד איתה החוצה משם.

 

עד לחוף מבטחים שזה בעצם המעלית.

 

השאלה שנשאלת זה האם עכשיו נשים יאמינו לי שאני ילד טוב ירושלים?

(ותמים וביישן.)

 

מחר אני עולה לגג שוב, בתקווה שהן לא יהיו שם, דופק תמונה של השקיעה, ואז מתבאס שאין לי מנוי כאן להראות לכם.

 

 

לפני שנתיים. 24 במאי 2022 בשעה 18:37

אז אצל גברים זה הפוך.

 

יש לי זיפים לבנים בסנטר. ואני סוף סוף דילפ רישמית.

זה אומר שנשים יותר שוות סוקרות אותי.

הסקס שלי ממשיך להשתפר.

 

איזה כיף להיות גבר!

 

 

 

לפני שנתיים. 21 במאי 2022 בשעה 7:34

זיון בשרותים!

ואני לא מתנגד לזיונים בשרותים, לפעמים צריך פשוט לשחרר את הלחץ. 

זה היה בטיסה למדינה רחוקה מאוד. 

היו על המטוס אנשים שאני מכיר אז חיכינו ללילה.

ישבנו צמודים ומכוסים, אז מתחת לשמיכה היא ליטפה לי את הזין.

הבחורה כבר הייתה מנוסה במטוסים, אני לא. 

אז כשהכל היה כבר חשוך ואנשים התחילו להירדם, היא אמרה לי שהיא הולכת לשירותים, ומשאירה את הדלת פתוחה, ושהיא ממש מעדיפה שזה יהיה אני זה שיגיע.

חצופה. 

אז בכוונה חיכיתי עוד 60 שניות, שתדאג קצת עם הדלת הפתוחה, לחוצפה תמיד יש מחיר.

 

הצטופפנו בחדר שרותים קטן, וכן במחלקת עסקים זה גם חדר שרותים קטן, חיפשנו תנוחה מתאימה.

 

במבט לאחור הייתי מוותר על זה. אבל אז לא באמת יכולתי להגיד לה לא. אז הפכתי לחבר במועדון הנוסע המתמיד רק כדי להבין שאני לא צריך את זה.

 

כמו המון חוויות בחיים, חייבים לעשות את זה כדי להבין שזה לא עבורנו.

 

 

לפני שנתיים. 20 במאי 2022 בשעה 16:29

 

לרוח של הים בתל אביב יפו יש טעם מלוח ועדין גם יחד.

 

והים נעים ורך כל כך.

 

מזג האוויר היה מושלם.

 

לבשתי שחור, אבל עוד לא ידעתי שאגיע להלוויה....

 

התיישבתי לבראנץ מול הים, אני אוהב טעימות קטנות של החיים עם אנשים גדולים.

 

ואז ברקע יש כתם על הים שרוקד כאילו למוזיקה משלו.

 

לוקח לאדם זמן להתרגל כשהוא פוגש את סופה של בריאה, או עוצמה שתמה.

 

וככה זה היה.

 

הענק הגדול מת. והים טרף אותו, ואז הקיא אותו על החוף כתזכורת שאולי הים לא כל כך עדין לפעמים.

 

לפני שנתיים. 17 במאי 2022 בשעה 17:58

פאקינג קיבלתי הכל.

הכל.

ואני מרוצה כמעט תמיד.

אבל מדי פעם יש איזה גרגר אבק מתחת לסוליה שלי שמשגע לי את הצורה.

העולם כולו פחות חשוב לי מאותו גרגר אבק.

יודע שזה מטופש, אבל ככה זה.

 

אני לא רוצה לפרט, אבל באמת שאני מוצף בכל כך הרבה טוב, שזה ממש לא הוגן כבר.

ובמקום זה אני מחפש פגמים בי, או תקלות או צרות.

בעצם צרות מגיעות לבד.

לפעמים אני אוהב צרות.

הנשים שלי לרוב הן צרות.

 

אני רוצה לנוח קצת. לעצור לרגע.

אבל לא יודע איך.

המוד שלי תמיד מתקדם, תמיד לוקח יותר, תמיד משתפר.

וזה לא משנה אם בתוכי יש לפעמים סימני עייפות. בחוץ אני לוחם.

 

יש בי תקלה, אני לא יודע לא להיות הכי טוב, לא יודע לא להצליח, לא יודע לעצור ולנוח.

ואני עייף...