ראוי שאפתח את רשימת ההרהורים שלי, במה שמעסיק אותי בימים האחרונים.
עלתה בי התהייה, מתי הכל התחיל? המחשבה הזו בעצם היא שגרמה לי לפתוח את הבלוג הזה. הרצון להסביר לעצמי במילים, והמילים שעלו כהסבר ורציתי לתעד ולחלוק.
כביכול, הראשון שעסקתי איתו בענייני שליטה היה הראשון שלי בכל תחום אחר.
הוא ביקש את זה. לא היה דבר מתבקש יותר - אני בחורה דומיננטית, דעתנית - אם לצטט את אבי 'את ווכחנית ודעתנית ומסוגלת לשגע לגמרי כל גבר' - והוא היה בחור כנוע, בלי יותר מידי חוט שדרה. הוא ביקש את זה ולא היה דבר יותר מקלקל מכך. לא היה כל מאבק, כל אתגר.
היינו ירוקים ומגוכחים, בזכרוני עכשיו, שני ילדים שמשחקים באבא ואמא. כשאמא קושרת את אבא ואבא אומר לה 'יופי, תמשיכי'.
החוויה איתו היתה אפורה, דלה. אפופה תחושת זלזול שלי בסיטואציה. היה לי קשה לא לצחוק.
אבל האם שם זה התחיל?
לא. הרבה לפני. אחורה, לגילאים צעירים יותר.
בת השכנים. שתי נערות, משחקות רופאה וחולה. בהתחלה האחת עירומה, שוכבת ומפקירה את עצמה לבדיקת הרופאה. הבדיקה מתרכזת באיזור המפשעה. לחולה אסור לזוז, זה יפריע לבדיקה. לחולה קר. מפחיד. משמח.
כשהבדיקהמסתיימת תור הרופאה לעבוד לשולחן הבדיקות. החולה לובשת את החלוק עכשיו.
מאוחר יותר. מכל הדברים, דווקא ספר מדע בדיוני שאני קוראת, משאיר אותי משולהבת במידה שאף בן/בת לא הביא אותי אליו.
הסצינה המתוארת בו היא של הנדסה גנטית ביזארית. אדם מגיע לכוכב של התיישבות אנושית מרוחקת.
עם הנחיתה משתלט עליו תהליך שינוי פיזי ביזארי, בו הוא הופך לחיה, אינטיליגנטית אמנם, ושאר העלילה מתרחשת בקהילתן של אותן חיות, בני אדם לשעבר. אבל ההמשך לא חשוב.
אותה סצינה שכללה תיאור רצף התנהגויות חסרות שליטה, מכוונות מלמעלה, הלהיטה אותי באופן שלא הבנתי אז. חזרתי וקראתי את אותם עמודים, פועמת כולי. כמה נפלא. איזה פורקן משיגים השולט והנשלט. ואותו מאבק חסר תוחלת, אבוד מראש.
לשמחתי הספר כלל עוד כמה תיאורים כאלו (מסתבר שלאותם יצורים יש תקופת ייחום...).
מסיבה, תאריך זה או אחר בו הרחובות מלאים חוגגים. על חוף הים, חבורת נוער סביב מדורה.
בחור שיכור, נשי למדי, שבמחשבה לאחור בוודאי בחן מיניות זו או אחרת, ניגש ומבקש לנשוך לי את הצוואר.
איזה מזל, ואיזה תענוג, שגיליתי בשלב מוקדם זה את אחד הדברים האהובים עלי ביותר.
אהבה זה כואב (-:
לפני 14 שנים. 5 בדצמבר 2009 בשעה 0:34
