חותכת בחתך הזהב

לאור היותי לומדת... בהחעגחג... אה, משתדלת ללמוד, אני מעלה קטע ישן.
הוא לא לגמרי ביוגרפי כמו כל הקטעים עד עכשיו, אבל כן מתאר מצב ותחושה אמיתית, שלא מימשתי, וכן הייתי קרובה לממש.
בסוף נפרדנו מטעמים אחרים.


עזבתי אותו.
עזבתי אותו יושב על קצה המיטה, מרפקים מונחים על ברכיים, מבטו לנקודת החיבור בין הקיר לרצפה.
עמדתי ליד הדלת, נשענת על המשקוף עם יד אחת, מביטה אליו הצידה, מחכה שהוא יעצור אותי –
והוא ישב שם ושתק.
הוא שתק והסתכל למטה על החיבור שבין הרצפה והקיר.
עזבתי אותו כי הוא שתק.
הוא שתק כשדברים עבדו, והוא שתק גם כשהם לא עבדו. וגם כשניסיתי.
באמת שניסיתי.
הייתי פותחת בפניו את הדלתות לנשמתי, מספרת לו את כל אשר בנפשי, טוב, רע, מפריע, משמח.
ומולי עמדה רק שתיקה.
וכשאמרתי הכל, כשסיימתי, מרוקנת, לא הגיעה תגובה שתוכל למלא אותי, להחליף את כל המחשבות והרגשות ודיעות שיצאו ממני. והשתיקה עוד עמדה מולי, כמגחכת, כמסמנת לי תנועה מגונה. אז הייתי משתתקת בעצמי, ומסתגרת סביב הריק הגדול שהיה חוסר התגובה שלו.
ולא אהבתי את עצמי שותקת ומסוגרת.
אחר כך, כשעלו בי מילים חדשות, כבר היה קשה יותר להוציא אותן.

עזבתי אותו כי הוא שתק, וכששתק היה מסתגר בעצמו ובד' אמותיו, בין קירות הדירה, ואני – אני הייתי צריכה לצאת, לנשום אוויר, לשמוע קולות אדם, צועקים או צוחקים, לא משנה כלל. להיות בעצמי צוחקת, או צועקת, וחיה -
להריח ריצפה ספוגה בבירה, רמז לעשן סיגריות באוויר, להחבט בהלמות הבאס של מועדון, להנתז בחזרה מקירות הרחובות כמו כדור משחק, רק לא להשאר בבית עם השתיקה המחורבנת הזו, שכל כך מרוצה מעצמה. כי אחרת הייתי קמלה, מתייבשת, מתה, ואילו הוא, הוא לא רצה לבוא איתי החוצה.
הוא נשאר בדירה עם השתיקה.
גם כשאמרתי שאני הולכת, יכולתי רק לשער לעצמי מה הוא חושב.
יכולתי רק לדמיין האם הוא נפגע, או כועס, או שמשהו מפריע לו.
עמדתי שם והסתכלתי על הפנים החזקות שלו. האף הגברי. הגבינים המכווצים, נלחמים בשתיקה, אולי בזכותם הוא יצליח סוף סוף להגיד משהו.
אבל הוא המשיך ושתק, ואני יצאתי מהדירה, ומהבניין החשוך, ומהרחוב השקט, לתוך המולת העיר, שדיברה אלי מאז ומעולם בקולות של אלפי אנשים.