כל שנה אבא שלי יושב לתוך הלילה מול הטלוויזיה בערב יום הזיכרון. יושב ער, קופץ בין הערוצים, חוזר מידי פעם לערוץ מסויים. פעם, לפני הרבה שנים, שאלתי אותו למה. 'אני מחכה לשם של חבר שלי' הוא ענה.
אני לא זוכרת אם שאלתי אותו מה השם של אותו חבר.
******
נראה לי שערב לפני, היה מזג אוויר מחורבן, וזו הסיבה שהחלטתי להשאר בבית. חשבתי ללכת, והתעצלתי. שבועיים לפני כן כן הגעתי והיה קור אימים, ועוד זכרתי את ההליכה לרכב בגשם והרוח מהים. דיברנו הרבה על הג'אמים בשלישי, וגם באתי פעמיים לפחות, אני חושבת, אבל בכל מקרה כל יום שלישי הוא היה מזכיר וכל שלישי חשבתי ללכת מחדש.
באותו ערב, כאמור, נשארנו בבית.
למחרת איחרתי לעבודה בעשר דקות. היו כועסים עלי ממש על איחורים, וכשראיתי את המנהל עומד ליד העמדה שלי כבר הכנתי את ההתנצלות, אבל אז הוא רק אמר שדאגו לי, ולא ידעו איפה אני, וחשבו שאולי הלכתי אתמול, ושאני אשב רגע.
ואז סיפרו לי מה קרה. שדווקא בגלל מזג האוויר המחורבן הרבה מקומות היו ריקים ודווקא הג'אם המוצלח מילא את המקום - יחסית לשאר - והפיצוץ קרה בכניסה. ישבתי ובהיתי באוויר, די הרבה זמן, עד שהדמעות התחילו לרדת.
אני חושבת עליו לפחות כל כמה ימים, אני זוכרת אותו בהרבה ימים אחרים, אבל רק היום אני כותבת.
*********
אחי סיפר לי בקול לא מאמין, שהיא התאבדה. הוא היה בהלם מוחלט. אני הרגשתי את התחושה המשונה, הנוראית, של אחות גדולה המסתכלת על אחיה הקטן מתחיל סבב טלפונים של הודעה שכזו. ההרגשה שמדברים כאלו אני לא יכולה להגן עליו.
אני עוד זכרתי אותה בתור יצור קטן ונמרץ בכיתה ג', נמוכה ורזה יותר מכולם, עם כינוי שהלם אותה לגמרי. היה קשה לי לדמיין נערה שהיא כמעט אישה, בוודאי במדים. לא ראיתי אותה מאז שהיתה בת ארבע עשרה.
ככה, מגלים בדיעבד שהיא היתה אדם שביר. שהיא קיבלה את הנשק בזמן ובמקום הלא נכונים.
אני מרגישה שהיום הזה הוא גם בשבילה.
לפני 14 שנים. 18 באפריל 2010 בשעה 20:08
