חותכת בחתך הזהב

היום, אומרת המורה, נעשה משהו שונה. זה, בשביל הבנות - אומרת ומוציאה מטפחות שחורות מהשקית שהונחה על הבמה.

אני קושרת את המטפחת על העיניים. השותף לשיעור עומד לידי, אני זוכרת היכן נעמד, ומניחה את הידיים על כתפיו. אנחנו מתחילים לרקוד.

זה לא יוצא דופן במיוחד; פעמים רבות רקדתי בעיניים עצומות. עם המטפחת זה אמנם קל יותר להתעלם מהסביבה ולהתרכז בשותף. עם זאת, פתאום עולה בי תמונה משונה - אתה נכנס לאולם ועומד בצד, צופה בנו. קול הדלת הנפתחת מחזק את ההרגשה. אני מרגישה בך צופה בנו, נעים על רחבת הריקודים. אנחנו עוברים לחיבוק קרוב, סגור, וכשאני חושבת שאנו חולפים קרוב לקצה הרחבה, ואליך, אני מרגישה את המבט הננעץ בי ומחייכת. בדרך כלל לא אהבת לראות אותי רוקדת עם אחרים, ומעולם לא ראית אותי רוקדת ככה, צמוד, מצח נשען על מצח, דופק הולם בתיאום.
למדתי כמה דברים חדשים. כל סיבוב אני מרגישה את הקנאה במבט שלך מתחזקת, ואני רק מחייכת חיוך גדול יותר. ככה זה, אני פה, ואתה שם - כך בחרת.

שני שירים עוברים, והמורה אוסרת עלינו להוריד את המטפחת בזמן החלפת בני הזוג.
צעדים נעצרים לידי. המוסיקה מתחילה, ואני מושיטה את היד ופוגשת ביד שלך.
המגע המוכר, ועם זאת נשכח, זיכרון עמום שמתחזק לפתע, והריח הזה, שלילות רבים חיפשתי שארית אבודה שלו בסדינים המכובסים, מכים בי, ולרגע אני עומדת, נסערת, ומחפשת את הציר שאיבדתי.
אנחנו מתחילים לרקוד. אתה מפתיע אותי בצעדים הבטוחים, מוביל אותי מסביב לרחבה כמו שאז, בעיניים פקוחות, לא הצלחת. הריח שלך משכר אותי ואני מאבדת התמצאות.

כעין הרף עוברים עוד שני שירים, והמורה עוצרת אותנו. עכשיו, גם הגברים שמים מטפחת, היא עוברת ביננו ומחלקת אותן.
כשהמוסיקה מתחילה שוב, שנינו עיוורים, רוקדים על הרחבה בצעדים קטנים, מדודים.
אני בוטחת בך. הרי במה נוכל כבר להתנגש?
כך אנו סובבים את הרחבה, מודעים רק להלמות הדופק, למגע המצח, ליד המונחת פרושה וחמה על השכמה, ואיננו יודעים לאן פנינו מועדות.