שטרות קניין.

גבירתי...
בקושי שבוע שאנחנו מכירים, ועם כל יום שעובר, יותר ויותר אני רוצה להשתייך אליך.
נופל שדוד מההומור וחכמה שהצפת אותי בהם מהרגע הראשון.
מתמכר למבטך החודר לתוכי וקורא אותי, פוחד, שתביטי פנימה, לא תראי בי כלום.
 מול החום, הסבלנות והנתינה שלך, מה כבר אוכל אני לתת ?
ואם תראי שאין לי, איך אשאר לבד, אחרי שהרגשתי אותך כל כך קרובה ?

וככל שאני רוצה יותר, אני נדחף להשתמש בכלים הישנים שלי.
בפאסון, בציניות, בתשובות השנונות, המבט המרוחק...
כל מה שאסור.

לא תמיד הייתי כזה.
נער תמים שהגיע לעיר הגדולה, ולמד מהר את הכללים, למד לשחק במשחק של "הגדולים", גם הצליח לא רע.
ועכשיו אני עומד מולך, רוצה כל כך להרשים אותך,
ולומד שעלייך כל זה לא יעבוד.
(וגם אם יעבוד, ממילא לא יביא אותנו לכלום.)

מנסה למצוא את הדרך, להיות כמו פעם. כשיכולתי מכלהגיד לילדה יפה בגן שאני אוהב אותה, ולא לדמיין אפילו שהתשובה יכולה להיות צחוק מלגלג...

והנה אני מתפשט לפנייך.
את משחקי הכבוד, בכלל לא טרחתי ללבוש
מקפל יפה ומניח בצד את הידע בכל נושא כמעט.
משליך גם את השנינות,  היכולת לתת תשובה מתחכמת לכל שאלה.

כורע לפנייך ללא הגנה, זה אני. זה מה יש.
קחי אותי כך.
חבקי אותי.
עשי אותי שלך.

אל תשאירי אותי לבד.
בבקשה.