שטרות קניין.

אני נוסע רחוק יותר מכל מה שאי פעם נסעתי.

למסע שחלמתי עליו כל כך הרבה שנים, שאני לא זוכר את עצמי ללא החלום.

"האם הנסיעה תשנה אותך?" אני שואל את עצמי.

"כנראה שכן. הרי כבר השתנית בזה שהחלטת לצאת" אני עונה.

"כמה רחוק אתה חושב שתלך ?" אני שואל שוב.

"כמה רחוק שלא אלך, תמיד עדיין אוכל להסתכל לאחור, ולראות את הנצנוץ. ותמיד אוכל לעצום עיניים, ולדמיין מהיכן הוא מגיע אליי.

אני אחשוב על מגדלור גבוה, שרגליו נטועות בסלעי בזלת, ובראשו, נקודת אור קטנה, חומר נדיר כזה, שזורח אליי כשאני מפנה אליו את המבט"

ואני מכוון את השעון, מחבק את האור הזה, ונרדם.

כבר שנתיים...מי היה מאמין, באמת ?
שנתיים מאז אותו היום בו הגורל (עם הרבה עזרה ממך) הפגיש אותנו יחד, והכניס אותנו למה שנראה בהתחלה כמו מערכת "פשוטה" של יחסי שליטה.
ומי ידע שזה יימשך שנתיים? מי ידע מה יצמח מאותה שליטה?
כמה זה יהיה מסובך. כמה אצטרך ללמוד. להשתנות.
כמה שאלמד להכיר אותך. איך אגלה כמה טוב את קוראת אותי, חושפת אותי לגמרי למולך.
כמה אהבה תצמח בינינו, ואיך כמה שלא ישתנו הדברים, האהבה הזאת תמשיך להיות הציר שסביבו נע הכל, הדבק שמשאיר אותנו יחד. (אנחנו דביקים? נכון, אז מה! )
שנתיים של רגעי אושר, והרבה געגועים. שנתיים להיות הגור האוהב, האהוב שלך.
והנה, שנתיים לא מספיקות לנו, וכבר אנחנו מתחילים שנה שלישית...
אז מה כבר אני יכול לאחל לנו להמשך, ביום החגיגי הזה, חוץ מאהבה?
טוב, מי בכלל צריך יותר מזה...

מתישהו, נזרע הזרע.
אולי אתה בן חמש עשרה, ואולי בן חמש. אולי אתה זוכר את הרגע המדוייק שזה קרה, ואולי הוא צמח לו בהדרגה, תחושה עמומה שיום אחד פרצה אל פני השטח של התודעה.
אבל זה לא ממש משנה. כך או כך - היא שם, הפנטזיה.
והיא שלך. סודית לגמרי. רק שלך. וכשיש לך זמן, אתה מוציא אותה לרגע מהמחבוא, מתענג עליה בסתר. משחק בה. מוסיף פרטים מהדמיון, או אולי מזין אותה בפירורים מהמציאות - כמה משפטים שהחלפת עם איזו נערה שתלטנית, סיטואציה מביכה מול מורה מבית הספר, רגע של מגע בבדיקה רפואית, שלא רצית שייגמר.
והיא גדלה בתוכך הפנטזיה הזו. ואתה יודע כבר שהיא רק פנטזיה. שהחיים האמיתיים לא מתנהלים ככה. ומבין שאם אתה רוצה לפתח קשרים רומנטיים במציאות, מוטב לך שתמשיך להסתיר אותה, שתלמד להתנהל גם במסלול ה"נורמלי", כמו כולם.
אבל לפעמים, אתה עדיין מוציא אותה מהמחבוא לכמה רגעים קסומים, כי שום דבר אחר לא מזקיר אותך ככה. כי כשבראש שלך אתה כורע לרגליהן, אתה מרגיש הכי גבר שאפשר.
ואתה גדל, וכך גם העולם. אתה מגלה ספרים, מגזינים, סרטים...אתה כבר יודע שיש לזה שם, ושאתה כזה, ולא לבד שם. יודע שיש לך הרבה שותפים לפנטזיה, כל אחד צובע אותה בגוונים קצת שונים, אבל הצבע השולט, הוא אחד.
והחיים נמשכים להם בשני מסלולים מקבילים שלא ייפגשו לעולם - פנטזיה, ומציאות.

עד שביום אחד...שדה כח קוסמי פורץ פתאום לעולמך, מעוות את כל המרחב, ולרגע קסום אחד, המציאות נוגעת בפנטזיה, ואתה יכול לקפוץ ביניהן בדילוג קטן אחד.
ואתה עומד שם, מופתע, לא מאמין, חושש לערב את שני התחומים...
פוחד שהמציאות תאכזב, ותאבד גם את הפנטזיה שבדמיון ?
או אולי שזה ישתלט עליך לחלוטין, ימחק את הגבולות שהצבת, יהפוך אותך למישהו שונה לגמרי ממי שאתה?
ואולי זה ייקח אותך למציאות אחרת, כזו שבה אינך צריך להתפצל יותר? שהכל מתחבר, ונכון ומתאים כל כך, עד שאתה מרגיש שלם לגמרי ?

ואולי, תגלה שהפנטזיה שפיתחת כשהיית קטן ואחר, כבר לא דרושה לך היום, ובמקומה צומח לו משהו אחר לגמרי, ונפלא לא פחות?

אמבטיה חמימה.
אני נשען לאחור על אהובתי, וידיה מלטפות אותי...
הליטוף מתחזק, לש את השרירים בכתפיים.
אצבעות עוברות על קרקפתי, מעבירות בי זרמי עונג מצמררים
ואני מרגיש איך כל הזרמים האלה מתחברים
מציפים אותי בנחשול, שלוקח אותי למעלה.
ופתאום אני מוצף בטוב מושלם כזה, שהוא פשוט ממיס אותי.
הופך אותי לעוד שכבה של חומר, שצפה על פני המים.
עוד רגע, אהובתי תשתכשך בי קצת.
תסתובב לה במים, עד שאצפה אותה טוב, מכל הכיוונים.
ואז, תצא לה החוצה,
ותמתין בסבלנות,
עד שאספג בכל נקבוביות עורה.

ימים כאלה - 

טרודים, עמוסים, עסוקים, עצבניים

רחוקים מהבית, גוררים התרוצצויות בין אלף מקומות...

ופתאום, הקול שלך, אהובתי,  בטלפון.

ואיך בשניה הכל פתאום נראה אחרת, ושלווה כזו נוחתת עליי באמצע היום...:)

אהובתי באה אליי מלאכית וזכה, כמו ילד קטן.
חיוכה מתוק ותמים, ועיניה קורנות ומאירות כשהיא מלטפת אותי.
אני נמס בזרועותיה.טוב לי, ומתוק כל כך.
מחבקת, מצמידה אל גופה, משלהבת, מענגת, ושוב מרגיעה, מלטפת...
ואז מספרת.

איך שם, בחוץ,
היא מכה, מצליפה, מתעללת, משפילה.
כובלת, ומענישה.
איך היא מתלהטת מכניעתם, כשהם מתחת למגפה.
כמה היא יודעת, אוהבת
להיות נוראה.
עמוק בפנים, שוט קטן מצליף גם בי.
אני יודע, שהיא לא מחמיצה את ההנאה גם מהמכה הזו.
מביט בה שוב
רואה את האש בעיניה
את השטן הקטן שמופיע בקצה חיוכה.
ואני אוהב אותה
אפילו יותר.