שטרות קניין.

כבר מזמן הבנתי שאם אספר למישהו שאפגוש, שאני מנוי בכלוב, והוא ישאל אותי באיזה שם אני מוכר שם, אענה באופן אוטמטי "גורי...אה, לא בעצם..."

כי זה השם שבחרה בשבילי גבירתי, ואהובתי. ואני אוהב אותו וגאה בו.

אז למה שזה לא יהיה רשמי, באמת ?

תחזיקי אותי חזק, אהובתי,
שלא אפול לאחור, אשקע לתוך עצמי.
חבקי אותי
דברי אליי.
אחזי בי בציפורניים, חזק.
תכאיבי לי.
רק שתהיי לי.
ואשאר איתך,

רק עוד רגע.

עוד כמה ימים.
הגעגועים הארוכים, שהמסרים הוירטואליים היומיומיים מצליחים רק להעצים, יגיעו לקיצם.

אני אתרגש כבר בדרך למקום שלנו, הקבוע.
ואז אראה אותה בחניה, את אהובתי.
אני אקפץ קצת משמחה, במקום, במין טקס כזה, ומייד ארוץ אליה.

ובבת אחת, אטמון את ראשי בצווארה, ואנשום אותה, ואריח, ואשמע אותה קוראת לי גורי, וגוריצ'קין, וגור גור, ועוד כאלה...
ואז, בבת אחת, ארגיש שכל הרצונות עוזבים אותי, חוץ מאחד.
ואני אציית לו, ואמסור את עצמי בידיה, ואהיה שלה.
לגמרי שלה.
וארגיש איך היא לוקחת הכל.
כי גם כשאני לא נשלט, אני עדיין יכול להיות שלה. לגמרי.
ושימושי.
ואהוב.

אנחנו שוכבים לנו במיטה.

בחוץ סערה, אבל אנחנו מכוסים רק בסדין דק. החדר מחומם וביחד עם החום שלנו, לא צריך יותר.
שנינו מסופקים ומחוייכים, ואני נצמד לאהובתי מלטף את ראשה ומחפש בגופה מקומות נעימים במיוחד לליטוף.
היא מצידה, משתעשעת באכזריות בפטמותיי המסוקסות, מוציאה ממני צווחות קטנות של פחד וחשש מהכאב שיבוא או לא יבוא בעוד רגע.
אנחנו מאושרים. לא, זה לא תיאור מספיק. אנחנו מוצפים באושר, שממלא אותנו, ועולה על גדותיו.

"עם אף אחד אחר לא הרגשתי ככה", אומרת לי אהובתי. "אתה יודע כמה שאנחנו ברי מזל שהגענו לזה?"
אין לי כח לדבר, אז אני לא עונה במילים, ובמקומן יוצא לי רק "מממממ" ארוך, שנהגה לתוך שקע הכתף שלה, כשאני מתחפר בו.

"זו ההפתיחות המושלמת הזאת", היא ממשיכה. "זה קרה לנו בגלל שהקשר בינינו התחיל בקשר של שליטה, שעזר לנו להפיל את כל המחיצות. שאפשר לנו להיפתח כך ללא מחסומים. לחשוף אחד בפני השני את הכל - הרצונות, התשוקות, הפחדים."

אני חושב על זה לרגע, ומסכים.
ללא ספק, החוזה הזה שעשינו כשנכנסנו לתפקידינו כשולטת ונשלט, הביא אותנו לכאן.
התקופה הזו בה אני למדתי לחשוב על צרכיה לפני הצרכים שלי. הדרישה שלה שלא להסתיר דבר, להביא בפניה הכל ולא לנסות לסדר את הדברים בעצמי.

והיא?
אני מבין שגם היא כנראה חוותה שחרור עצום מהידיעה שאני מביט בה ללא שיפוטיות, מקבל כל רצון, גחמה, חשק ודרישה שלה, ומתענג על הזכות שיש לי למלא אחריהן...
מבין שכשלמדתי להיות נשלט, למדתי גם איך לאהוב אותה, בדיוק כמו שהיא אוהבת, ותוך כדי כך, גם גיליתי לה הכל על עצמי, וכל הדברים האלה, נכונים היום כמו שהיו נכונים תמיד, גם בלי הגדרות תפקידים קשיחות.
מבין, שאיכשהו הסתדרנו לנו בדיוק במקומות שמתאימים לנו, דילגנו על כל משחקי הכוחות המיותרים, והמריבות שבאות איתם, והגענו...בדיוק לאן שצריך. משלימים זה את זו, וטוב לנו כאן. ונעים. ומדוייק.

"כן אהובתי", אני עונה, ואחרי רגע מוסיף "לא שתכננו את זה, אבל כן, אני חושב שעלינו על משהו... כל יחסים צריכים להתחיל ככה. זה הכי בריא."
ואז, אני שוב מצליח לכבות לרגע את המוח, כמו שאני יכול לעשות רק כשאני יודע שיש לידי מישהי שחושבת בשבילי, ונותן לעצמי ליפול לתוך הדבר הזה שמציף אותי שוב.
אהבה ?
כן, כנראה.

לאהבה יש משקל.
אי אפשר שלא יהיה.
לא בשבילי, לפחות.
אני מאלה שתמיד מודעים.

כמשקל של חפץ יקר
לא כזה שמכביד
רק מדי פעם
מרגישים אותו בכיס, על הגב, או על פרק היד
ומאושרים, שהוא עוד איתנו.

לפעמים גם לי מגיע פרס.

עם כל הצניעות - כשמגיע, אז מגיע.

והפעם, אני חושב שזה צריך להיות הנובל בכימיה, לא פחות.

לא אכנס כאן לנוסחאות מסובכות שבוודאי לא מעניינות אף אחד, אבל למתעניינים, אנסה לתמצת את התזה שלי כאן במשפט אחד :

שנים היה ידוע, שיהלומים נוצרים מפחמן. ואני, אתמול, ברגע אחד של הארה, הצלחתי להוכיח שלפעמים הם נוצרים גם מבזלת.

אני שוכב בגבי על המיטה, להוראת גבירתי. מנחש מה יהיה האתגר הבא, ומקווה לעמוד בו.

היא מורחת את ידיה בקרם ריחני או בשמן חלקלק, וניגשת ישר לעניין.
היא סכה בידה את איבר הזקוף למחצה. כשהיא מחליקה בידה לאורכו. זה נעים כל כך...והוא מתעורר ברגע.
אני מביט בגבירתי. המבט המחורמן והמרוכז שלה, משגע אותי. גורם לי להרגיש כמו יצירה שהיא עובדת עליה, כמו איזה פרוייקט מיוחד.
הריגוש מתגבר.
אני מתחיל להניע את האגן בתנועות בלתי נשלטות כמעט, רוצה לקבל עוד ועוד.
אבל גבירתי עוצרת אותי בגערה אחת, ואני מכריח את עצמי להירגע מעט.

ועכשיו גם הרגישות מתגברת.
אני מרגיש את האורגזמה הולכת וקרבה, רוצה אותה כל כך, ויודע שהיא אסורה עליי.
"אני אגמור ככה" אני פונה לגבירתי בתחינה, והיא מניחה לי לרגע...אבל רק לרגע.

הגירוי המטריף והמענה חוזר ומתעצם. אני פוחד שבבעוד שניה - אכשל. ואם לא בזו, אז בזו שאחריה, ויש כל כך הרבה כאלה...
"בבקשה גבירתי" אני מתחנן. "תפסיקי או שתרשי לי לגמור..."
אבל היא רק מחייכת ומנידה בראשה לשלילה.

אני מבין כי אין לי סיכוי להצליח לבדי. מפסיק להילחם, ומסיר את כל ההגנות והמחסומים.
נותן את כולי בידיה של גבירתי, שתעשה בי כרצונה.
נותן לה להחזיק אותי שם, בנקודה הזו שבין ה"כמעט" ל"יותר מדי", ויודע שבתנועה קלה לכאן או לכאן, היא תקבע הכל.

וכשאני הופך לכלי בלבד לרצונה, לחפץ בידיה, אני מבין עד כמה אני שלה.

לחבק. להתרפק. להתחפר.   לקחת נשימה עמוקה מלאה בריח. או אולי דווקא קצרה, רק המינימום ההכרחי עד שהפה נחסם בטעם... קודם כל להירגע. לדעת שאני במקום שלי. לאט לאט להיות מודע לגוף שסביבי. לחומו. לרכותו. לרטט השרירים.   לגעת בו. לחקור עם השפתיים, הלשון. להבין כמה אני משתוקק לעשות אותו מאושר...   סופר את הימים, גבירתי. בקרוב אעבור לשעות.

...ואחרי שלא נשאר יותר כוח לשום דבר אחר, עברנו, כמקובל בימים אלה, לדבר על פוליטיקה.

"אני לא יודע למי אני אצביע בבחירות הבאות" אני עונה לגבירתי כשאני מבין שהסתבכתי, "אולי תתמודדי לראשות הממשלה, ואוכל להצביע לך?"

ופה אני פותח במסע שיכנועים ותחנונים, מסביר לגבירתי למה אני בטוח שהיא תהיה מושלמת לתפקיד, ותדע לנהל ולנווט את המדינה בכישרון ובתבונה, שהרי ברור שהיא נועדה מלידה לשלוט ולנהל.

"אבל גורי", היא קוטעת אותי, "אם אני אהיה ראש ממשלה, לא יהיה לי זמן בשבילך!"

המממ...אני חושב, ועונה אחרי רגע.
"נכון גבירתי. אין ברירה. צריך להקריב. אבל לפחות כשתטילי על העם גזירות כלכליות, אני אראה אותך בטלויזיה ואוכל להגיד לעצמי "אותי, היא זיינה עוד לפני כולם!"

"מה הכי יפה אצלי ?" שואלת גבירתי.
ואני מתחיל לתאר לה את חלקי גופה האהובים עליי...
"לא, טמבל", היא אומרת. "לא יפה כזה".
"אה.." אני פולט, ומתחיל לחשוב.

יש המון דברים יפים אצל גבירתי.

טוב, היכולת הזאת להצחיק אותי כל כך, וגם להבין את הבדיחות שלי כמעט תמיד. (בסדר, תמיד, כשהן ראויות להבנה), מה עם זה ? זה לא יפה לי ? בהחלט יפה.

אבל הומור, זה רק היבט אחד של אינטיליגנציה. ממש לא היחיד.
ואני כל כל אוהב את הראש שלה, זה שמצליח תמיד להיות צעד אחד לפניי, להפתיע אותי, לחדש לי, ומצליח לשמור על היתרון הזה אפילו כשאני מנסה להפתיע, לספר לה משהו חדש שהיא לא מכירה, להגיע מכיוון בלתי צפוי.
לא, אין הרבה אנשים שאני יכול להגיד את זה עליהם, וזה כל כך יפה לי כשזה קורה...

ואולי זה הלב הזה, הענקי, שיודע לאהוב כל כך...ולא רק אותי. נראה שהוא יכול להכיל את כל העולם כמעט. להבין, לקבל, לדאוג...
והעוצמה, הכוח שבא איתו ?
הלב הזה, כמה שהוא רך וגמיש, יכול להיות גם כל כך חזק. להתגבר על כל כך הרבה, לכאוב כמו שאפשר רק מתוך רגישות אמיתית, ואז לקום, ולהמשיך כאילו כלום, כי החיים חייבים להימשך... תודו שזה יפה, לא ?

אבל כל אלה, רק בונוסים צדדיים. דברים שאני מתפעל ונהנה מהם לפעמים, אבל לא זה מה שהפך את גבירתי לגבירתי. לא אלה הדברים שהביאו אותי לתת את עצמי בידיה.

אני חושב שהיפה ביותר אצל גבירתי - זה היכולת הטבעית הזאת, פשוט לקחת.
בלי לשאול או להתלבט. בלי לחשוב יותר מדי היכן שכל מחשבה נוספת היא מיותרת. להסתכל על העולם כאילו היא יודעת שהוא נועד בשבילה. שאם רק תבקש - הוא ייתן, וכל מה שהיא צריכה, זה רק להתענג על מה שניתן. בלי בושה, בלי מעצורים, היסוסים, או חרטות.

וכמה אני נהנה להסתכל על על גבירתי כשהיא לוקחת, מתענגת, כמו נהר רב עוצמה שאי אפשר לעצור...
כמה אני אוהב לתת לזרם הזה לסחוף גם אותי, לטבול בין גליו,להרגיש את הזרמים שבו לוקחים את גופי ונשמתי, ועושים בי כרצונם.רגע למטה ללא אויר כמעט, ורגע למעלה, משקיף על העולם מראש גל גבוה שמעיף אותי קדימה במהירות חסרת שליטה.

ואז, לפעמים, כשהנהר נרגע, אני פשוט יושב על הגדה ובוהה בו, חושב כמה הוא יפה...

כמה היא יפה.