"מה הכי יפה אצלי ?" שואלת גבירתי.
ואני מתחיל לתאר לה את חלקי גופה האהובים עליי...
"לא, טמבל", היא אומרת. "לא יפה כזה".
"אה.." אני פולט, ומתחיל לחשוב.
יש המון דברים יפים אצל גבירתי.
טוב, היכולת הזאת להצחיק אותי כל כך, וגם להבין את הבדיחות שלי כמעט תמיד. (בסדר, תמיד, כשהן ראויות להבנה), מה עם זה ? זה לא יפה לי ? בהחלט יפה.
אבל הומור, זה רק היבט אחד של אינטיליגנציה. ממש לא היחיד.
ואני כל כל אוהב את הראש שלה, זה שמצליח תמיד להיות צעד אחד לפניי, להפתיע אותי, לחדש לי, ומצליח לשמור על היתרון הזה אפילו כשאני מנסה להפתיע, לספר לה משהו חדש שהיא לא מכירה, להגיע מכיוון בלתי צפוי.
לא, אין הרבה אנשים שאני יכול להגיד את זה עליהם, וזה כל כך יפה לי כשזה קורה...
ואולי זה הלב הזה, הענקי, שיודע לאהוב כל כך...ולא רק אותי. נראה שהוא יכול להכיל את כל העולם כמעט. להבין, לקבל, לדאוג...
והעוצמה, הכוח שבא איתו ?
הלב הזה, כמה שהוא רך וגמיש, יכול להיות גם כל כך חזק. להתגבר על כל כך הרבה, לכאוב כמו שאפשר רק מתוך רגישות אמיתית, ואז לקום, ולהמשיך כאילו כלום, כי החיים חייבים להימשך... תודו שזה יפה, לא ?
אבל כל אלה, רק בונוסים צדדיים. דברים שאני מתפעל ונהנה מהם לפעמים, אבל לא זה מה שהפך את גבירתי לגבירתי. לא אלה הדברים שהביאו אותי לתת את עצמי בידיה.
אני חושב שהיפה ביותר אצל גבירתי - זה היכולת הטבעית הזאת, פשוט לקחת.
בלי לשאול או להתלבט. בלי לחשוב יותר מדי היכן שכל מחשבה נוספת היא מיותרת. להסתכל על העולם כאילו היא יודעת שהוא נועד בשבילה. שאם רק תבקש - הוא ייתן, וכל מה שהיא צריכה, זה רק להתענג על מה שניתן. בלי בושה, בלי מעצורים, היסוסים, או חרטות.
וכמה אני נהנה להסתכל על על גבירתי כשהיא לוקחת, מתענגת, כמו נהר רב עוצמה שאי אפשר לעצור...
כמה אני אוהב לתת לזרם הזה לסחוף גם אותי, לטבול בין גליו,להרגיש את הזרמים שבו לוקחים את גופי ונשמתי, ועושים בי כרצונם.רגע למטה ללא אויר כמעט, ורגע למעלה, משקיף על העולם מראש גל גבוה שמעיף אותי קדימה במהירות חסרת שליטה.
ואז, לפעמים, כשהנהר נרגע, אני פשוט יושב על הגדה ובוהה בו, חושב כמה הוא יפה...
כמה היא יפה.
