אנחנו שוכבים לנו במיטה.
בחוץ סערה, אבל אנחנו מכוסים רק בסדין דק. החדר מחומם וביחד עם החום שלנו, לא צריך יותר.
שנינו מסופקים ומחוייכים, ואני נצמד לאהובתי מלטף את ראשה ומחפש בגופה מקומות נעימים במיוחד לליטוף.
היא מצידה, משתעשעת באכזריות בפטמותיי המסוקסות, מוציאה ממני צווחות קטנות של פחד וחשש מהכאב שיבוא או לא יבוא בעוד רגע.
אנחנו מאושרים. לא, זה לא תיאור מספיק. אנחנו מוצפים באושר, שממלא אותנו, ועולה על גדותיו.
"עם אף אחד אחר לא הרגשתי ככה", אומרת לי אהובתי. "אתה יודע כמה שאנחנו ברי מזל שהגענו לזה?"
אין לי כח לדבר, אז אני לא עונה במילים, ובמקומן יוצא לי רק "מממממ" ארוך, שנהגה לתוך שקע הכתף שלה, כשאני מתחפר בו.
"זו ההפתיחות המושלמת הזאת", היא ממשיכה. "זה קרה לנו בגלל שהקשר בינינו התחיל בקשר של שליטה, שעזר לנו להפיל את כל המחיצות. שאפשר לנו להיפתח כך ללא מחסומים. לחשוף אחד בפני השני את הכל - הרצונות, התשוקות, הפחדים."
אני חושב על זה לרגע, ומסכים.
ללא ספק, החוזה הזה שעשינו כשנכנסנו לתפקידינו כשולטת ונשלט, הביא אותנו לכאן.
התקופה הזו בה אני למדתי לחשוב על צרכיה לפני הצרכים שלי. הדרישה שלה שלא להסתיר דבר, להביא בפניה הכל ולא לנסות לסדר את הדברים בעצמי.
והיא?
אני מבין שגם היא כנראה חוותה שחרור עצום מהידיעה שאני מביט בה ללא שיפוטיות, מקבל כל רצון, גחמה, חשק ודרישה שלה, ומתענג על הזכות שיש לי למלא אחריהן...
מבין שכשלמדתי להיות נשלט, למדתי גם איך לאהוב אותה, בדיוק כמו שהיא אוהבת, ותוך כדי כך, גם גיליתי לה הכל על עצמי, וכל הדברים האלה, נכונים היום כמו שהיו נכונים תמיד, גם בלי הגדרות תפקידים קשיחות.
מבין, שאיכשהו הסתדרנו לנו בדיוק במקומות שמתאימים לנו, דילגנו על כל משחקי הכוחות המיותרים, והמריבות שבאות איתם, והגענו...בדיוק לאן שצריך. משלימים זה את זו, וטוב לנו כאן. ונעים. ומדוייק.
"כן אהובתי", אני עונה, ואחרי רגע מוסיף "לא שתכננו את זה, אבל כן, אני חושב שעלינו על משהו... כל יחסים צריכים להתחיל ככה. זה הכי בריא."
ואז, אני שוב מצליח לכבות לרגע את המוח, כמו שאני יכול לעשות רק כשאני יודע שיש לידי מישהי שחושבת בשבילי, ונותן לעצמי ליפול לתוך הדבר הזה שמציף אותי שוב.
אהבה ?
כן, כנראה.
