שטרות קניין.

עוד כמה ימים.
הגעגועים הארוכים, שהמסרים הוירטואליים היומיומיים מצליחים רק להעצים, יגיעו לקיצם.

אני אתרגש כבר בדרך למקום שלנו, הקבוע.
ואז אראה אותה בחניה, את אהובתי.
אני אקפץ קצת משמחה, במקום, במין טקס כזה, ומייד ארוץ אליה.

ובבת אחת, אטמון את ראשי בצווארה, ואנשום אותה, ואריח, ואשמע אותה קוראת לי גורי, וגוריצ'קין, וגור גור, ועוד כאלה...
ואז, בבת אחת, ארגיש שכל הרצונות עוזבים אותי, חוץ מאחד.
ואני אציית לו, ואמסור את עצמי בידיה, ואהיה שלה.
לגמרי שלה.
וארגיש איך היא לוקחת הכל.
כי גם כשאני לא נשלט, אני עדיין יכול להיות שלה. לגמרי.
ושימושי.
ואהוב.